אני ילדה מגודלת. משום מה הביטוי "ילד מגודל" זכור לי מהילדות כשם גנאי, אבל אני באמת מאמינה שאנחנו כאלה- ילדים מגודלים בגופים של אנשים בוגרים. אז אני ילדה. מגודלת. גם אם אני בגוף של אישה, גם אם אני נדרשת להיות המבוגרת האחראית. בכל פעם כשאני אוספת את עדי שלי מבית הספר, אני מרגישה זיק של תימהון על המקום הזה, על איך אני, חני הילדה, אוספת את הילדה הגדולה שלה מבית הספר. לרגע קט אני נבהלת מעצמי האמא, מכמה גדולה אני פתאום, ונזכרת שכשהייתי קטנה רק רציתי להיות גדולה, וזה קורה עכשיו, אני גדולה, החלום התגשם. ועכשיו מה שאני רוצה הוא קצת לחזור להיות קטנה. להתבטא במדויק כמו שאני רוצה מבלי לדאוג כל כך להשלכות.
אני רוצה לרקוע ברגליים ולומר "בא לי!" או "לא בא לי". אני רוצה לצייר קו דמיוני לפעמים, כמו שעשינו על השולחן בבית הספר, ושלא יפלשו לי למרחב. אני רוצה לשחק, לצייר, לרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל.
ובמשך כל חיי הבוגרים אני מנסה לחזור אל הילדה הזו ובאותה הנשימה גם לברוח ממנה ולהיות "הגדולה", להיות המבוגרת האחראית וגם הילדה המשתובבת (טוב נו, לא באמת השתובבתי אף פעם, אני מגה חננה, אבל אתן מבינות את הרעיון).
אני מנסה ללמוד, להתפתח ולהתקדם וגם לחזור אל מה שהיה כל כך טבעי פעם, הזרימה הזו, החיבוק והחיבור הפנימי הזה. וכמו אז, כשהיא קופצת עליי, חני הילדה, היא בעיקר זקוקה לחיבוק של הבנה מעוד ילד או ילדה מגודלים אחרים, או ממנה עצמה, שיגידו לה שהכל יהיה בסדר, שכבר בסדר, שהיא עושה טוב, שהמיטב שלה זה נהדר. שהיא אמא-ילדה נהדרת, שהיא בת זוג-ילדה נהדרת, שהיא חברה-ילדה נהדרת, שהיא מטפלת-ילדה נהדרת, בדיוק בדיוק כפי שהיא.
היא זקוקה לזה שלא יהיו כל כך הרבה שיקולים, מחשבות, דילמות. היא זקוקה לפשטות, להוויה נקיה וטהורה, לציורי עיגולים ולבבות חסרי משמעות. והרי יש כל כך הרבה משמעות לעיגולים ולבבות חסרי משמעות.
אז איך אנחנו משתמשות בפשטות הזו של עולם הילדים כדי להתחבר אל עצמנו? איך אנחנו מאחדות את הפערים, את הניגודים בתוכנו בין הגדולה/ קטנה?
ריכזתי עבורכן 5 כלים מעולם הילדים שאנחנו יכולות לאמץ כדי להתקרב אל בסיס האם שלנו:
#1- קו דמיוני
זוכרות שכשהיינו ילדות ציירנו קו דמיוני במרכז השולחן?
את לא עוברת אל הצד שלי, אני לא עוברת אל הצד שלך.
כשעשיתי את זה, בניתי לי מרחב, מתחם. ילדים הרבה פעמים בונים לעצמם מתחם כריות, אוהל, גדר. הם יוצרים לעצמם מרחב שהוא כולו שלהם.
כמה גאוני! כמו שהגוף שלי ברשותי, המרחב שלי ברשותי.
דווקא כשאנחנו בוגרות, במיוחד כשאנחנו אימהות, הרבה פעמים המרחב שלנו הופך להיות חדיר ע"י הסביבה. הרבה ביקורת מופנית כלפינו, ולא מעט עצות.
אז איך נוכל להתנהל, לבנות לנו מתחם? בדיוק כמו הילדים.
נדמיין שיש קו דמיוני בינינו לבין האדם שמבקר אותנו, או שנוכחותו אינה נעימה לנו מסיבה כלשהי.
הוא מדבר, ואני מדמיינת קו דמיוני בינינו. כך, נוצר מרחב עצירה שבו אני בוחרת מה נכנס אליי ומה נשאר אצלו, או אם תרצו- מה שלי ומה לא שלי.
דרך העצירה הזו אני גם יכולה להבין שלפעמים אני רק ניצבת בסרט של מישהו אחר.
#2- חלום ילדות
מה חלמת להיות כשהיית ילדה?
האם חלמת להיות רקדנית? זמרת? רופאה? סופרת? מורה?
ילדים חולמים בגדול. אין להם מגבלות זמן, כסף, ביטחון עצמי, פחדים מכישלון, פחדים בכלל.
הם פשוט חולמים.
מה היה שם, בחלום הילדות שלך, שמשך אותך? האם זה היה אור הזרקורים? לעזור למישהו? יצירתיות? לעבוד עם הידיים?
אם נזהה מה משך אותנו לחלום הילדות שלנו מלכתחילה (ומי שלא זוכרת מוזמנת לשאול הורים או אחים), נוכל לבדוק עם עצמנו איך נוכל לאמץ את הערך הזה אל חיינו.
אם זיהיתי שחלום הילדות שלי היה להיות ציירת מכיוון שרציתי לעבוד עם הידיים, אוכל לנסות להכניס אל תוך היום שלי עבודה עם הידיים: אולי עם הילדים, אולי חוג פעם בשבוע לעצמי, אולי קבוצה.
#3- שעמום ומנוחה
כאימהות, אנחנו הרבה פעמים עומדות מול ילדינו בסיטואציה שבה הם מסתכלים עלינו במבט מיואש ואומרים: "משעמם לי", כמהים לכך שנעסיק אותם. אם נניח להם להתבוסס רגע בשעמום, נגלה שהם מוצאים דרך מדהימה ויצירתית למלא את השעמום. ממציאים משחק, ממחיזים מופע, יוצרים אוהל מכריות, מתחבאים מתחת לשולחן.
אין לנו בכלל זמן לשעמום כהורים. אני יודעת.
נדירות הפעמים שבהן אני יושבת רגל על רגל ותוהה שמשעמם לי, במיוחד בתקופה שבה השעמום נשאב בבת אחת למסכים הזמינים כל כך.
כדאי לעצור מדי פעם. כדאי לבלות עם עצמנו זמן איכות, גם אם דקה ביום.
לעצור, לכתוב לעצמי מה אני מרגישה, מה אני רוצה, מה החלומות שלי, איך אני רוצה שהיום ייראה או הערב או השבוע.
כך אני מתחברת אל עצמי במקום לאוטומט, וכמה נהדר זה פשוט להיות.
לעתים לא קל, אבל תורם, מועיל ונהדר לטווח הקצר והארוך.
#4- גיבורי על-
כולנו אהבנו פעם גיבורי על- בין אם סופרמן, באטמן, וונדרוומן או זמרים נערצים.
הערצנו מישהו. הערכנו מישהו מאוד. גם היום אנחנו מעריצים ומעריכים, שואבים השראה.
לא נעים להודות בימים אלה, אבל הערצתי את מייקל ג'קסון. היו לי פוסטרים שלו, פעם השקעתי את כל דמי הכיס שלי (או בזבזתי, תלוי אם מי שואלים) בקלטות שלו. כל האלבומים שלו.
את מי הערצת? וכמו בסעיף של חלום הילדות, השאלה הכי חשובה היא- למה הערצת?
מה היה באותה הדמות שגרם לך להעריץ אותה? יופי? חוכמה? כישרון שירה? ביטחון עצמי גבוה? תעוזה? נסי לדייק את הערך שמשך אותך אל הדמות הזו במקום אל אחרת. ואז, כמו תמיד, נסי לחשוב מהו הצעד הקטן שלך (זוכרת? צעד קטן לשינוי גדול) כדי להתאמן על הערך המוביל הזה שבחרת.
אם בחרתי בתעוזה, אנסה לראות איך השבוע אוכל להעז יותר, בעולם שלי. למשל- לכתוב לעצמי בפירוט רעיון שעד כה היה רק במחשבות שלי. זה צעד קטן של תעוזה.
#5- בא לי/ לא בא לי-
כולנו הרמנו פעם כתף כשלא התחשק לנו לעשות משהו שההורים שלנו ביקשו.
להתקלח? הרמת כתף. המשחק הרבה יותר מעניין.
לסדר את החדר? הרמת כתף. אני עסוקה עכשיו בלבנות בית לברביות מלגו.
באותה הנשימה, ידענו היטב מה אנחנו לא רוצות, מה לא בא לנו, וגם מה שכן.
בא לי לשחק ולא בא לי להתקלח.
כמה פשוט, נכון?
ומאז, כל חיינו אנחנו מנסות להבין מהו הדבר, או הדברים, שאותם אנחנו רוצות בבירור.
מה בא לי? מי אני בעצם? איפה התשוקות שלי?
אצל הילדים, הכל מדויק מאוד, בהיר מאוד. לפעמים זה מתנגש עם הצרכים שלנו, המבוגרים, אבל יש שם ידיעה ברורה של רצון.
אצלנו, המבוגרים, יש הרבה מאוד "צריכים". אני צריכה כך, אני צריכה אחרת.
הרבה פעמים אני שואלת את עצמי "מה אני צריכה" ואת הבנות שלי "מה את רוצה".
הרבה יותר קל לי לשאול אותן על רצון ואותי על מה אני צריכה או מוכרחה לעשות.
וכאן אני מזמינה אותנו לתרגל במהלך הימים הקרובים כמה שיותר שאלות של "מה בא לי" או "מה אני רוצה" ולומר פחות את מילות הח.מ.ץ (חייבת/ מוכרחה/ צריכה).
אני בטוחה שתגיעו למחוזות חדשים :-). ובצעד הבא- לנסות לאמץ אל חיי את הרצון הבהיר ודבר אחר שאני ממש נהנית ממנו, שממש מתחשק לי.
בזמן שחלף מאז כתיבת הפוסט, הגשמתי חלום ישן ועכשיו יש לי פודקאסט (יאייי!). יש בו פרק בדיוק בדיוק על זה.
להאזנה לחצי כאן או על התמונה למטה.
ולסיום סיומת, הנה שיר שתמיד תמיד מזכיר לי בערגה את הילדות שלי ואת הפשטות והתמימות שבה.