אני לא יכולה הכל

אני זוכרת את היום הזה בבירור למרות שעברו 14 שנים.

עדי שלי היתה בת משהו כמו חודש וחצי, ואני מנסה בכל מאודי לתפקד בתוך האימהות הזו שנפלה עליי,

להיות שם בשבילה, לתת לה הכל, לספק לה את כל הצרכים.

וביום הזה היא בכתה מאוד. לא משנה מה עשיתי- היא בכתה.

ניסיתי להיות על כדור פיזיו, וזה לא עזר.

ניסיתי להניק ולתת בקבוק- זה לא עזר.

ניסיתי ללכת איתה לגינה בעגלה- זה לא עזר.

הרגשתי שניסיתי הכל. וזה היה שבר גדול עבורי, מכיוון שעד אותו הרגע תפיסת העולם שלי היתה שבויה בקונספט שלפיו-

ככל שאני יותר מתאמצת, יש יותר תוצאות.

והנה- כל כך התאמצתי, באמת. הייתי כמו מתאבדת שיעית- רק לנסות עוד משהו, רק לבדוק את זה, לעשות את ההוא.

וכלום.

אני כותבת לכן את המילים האלה והתסכול הזה עוד חי בתוכי, למרות שעברו 14 שנים.

הגוף שלי זוכר את השבר הזה, ואת ההבנה החד משמעית שעלתה בי-

זה לא בידיי.

אני לא יכולה להיות בכל מקום כל הזמן.

אני לא יכולה הכל.

אני לא יכולה להנדס את הכל, לא הכל שלי או באחריותי.

היום יש בהבנה הזו הרבה מאוד הקלה, מפני שמשא שפעם נשאתי יום יום, שעה שעה, כבר לא מונח על כתפיי יותר,

אבל אז? נשבר לי הלב לרסיסים.

הבנתי שהעולם שהכרתי כבר לא יחזור, ושהשטיח נופל לי תחת הרגליים.

חוסר הוודאות הזה וחוסר השליטה עשו בי שמות, וכמו שאתן יודעות- המצע לדיכאון אחרי הלידה היה פורה.

ואני רוצה להגיד לך, לי ולכולנו-

את לא יכולה הכל. את לא יכולה להיות בכל מקום את לא יכולה להיות כל הזמן את לא יכולה תמיד ואת לא יכולה אף פעם.

את לא יכולה להיות ללא רבב. את לא יכולה להיות סופרוומן, גם לא האישה הביונית. את בת אדם. בשר ודם. ויש לך רגשות, יש לך רצונות, יש לך מיכל משאבים מוגבל, וכשאת במינוס? את במינוס. והדבר הראשון שיצטרך לקרות הוא שתתמלאי, שתכירי במגבלותייך האנושיות.

ואני יודעת- זה כואב בגוף. אני יודעת מהניסיון הפרפקציוניסטי שלי. כשנוחתת עלינו ההכרה שאנחנו לא מושלמות, שהילדים שלנו לא מושלמים, שתמיד יהיו קשיים ואתגרים ולא נוכל להיות בכל מקום בכל זמן, זה כואב. זה מגרד. זה מציק. זה בלתי נסבל. אבל אם לא נעבור דרך מנהרת הכאב הזו, נישאב אל מלכודת הפרפקציוניזם, מפלצת הפרפקציוניזם. ותאמינו לי- מדובר במפלצת תלת ראשית מפחידה במיוחד. כי היא תספר לנו שאנחנו יעילות, שאנחנו עושות, שאנחנו מתקדמות, ובפועל המחיר של טפטוף הרעל השקט בתוכנו מחלחל. עד שלא נוכל יותר. עד שתהיה חרדה בלתי נסבלת או דיכאון בלתי נסבל או פשוט חיים לצד החיים, תחושה שהכל סתמי, שכלום לא מספיק, שכלום לא מהנה.

את לא יכולה להיות בכל מקום, אבל את כן יכולה לשאול את עצמך מה את צריכה, מה יקל עלייך (ואני יודעת שגם השאלה הזו עושה לך גירודים בגוף, ודווקא בגלל זה היא כל כך חשובה),

מה יעשה את היום הזה רך יותר, נעים יותר עבורך. כי נעים זו לא מילה גסה. נעים זה הכרח. קודם כל את.

והנה שלושה פרקים בפודקאסט שעוסקים בנושאים דומים-

פרק 2- רגשות אשמה אימהיים. כדי להקשיב לחצי כאן.

פרק 5- איך להתייחס לעצמי כמו מישהי שאיכפת לי ממנה. כדי להקשיב, לחצי כאן.

פרק 8- פרפקציוניזם ואימהות. כדי להקשיב, לחצי כאן.

חיבוק ענק של חמלה,

חני