%20(6).png)
תמיד אהבתי את שבוע הספר, ותמיד הייתי תולעת ספרים.
אין לי פטיש לנעליים, או בגדים. טוב, לתיקים אולי קצת, אבל הפטיש הגדול ביותר שלי הוא ללא ספק ספרים.
כשהייתי ילדה, חיכיתי כל השנה לרגע שבו אלך לשבוע הספר, שהיה קרוב מרחק הליכה מביתם של סבי ז"ל וסבתי. היינו הולכים שלובי זרועות עם סבא וסבתא, ויוצאים עם שקית עמוסה בכל טוב.
לימים, במהלך ההריון ולאחר הלידה, מילאתי מדפים רבים עם ספרי הורות- "הלוחשת לתינוקות", "מה לעשות בשנה הראשונה", "לידה פעילה", "המדריך השלם לטיפול בתינוק ובילד", "הריון- כל מה שלא סיפרו לך", "הכנה להורות", הספר עם הגלגל, הספר בלי הגלגל, הספר על תזונה בהריון ולאחר הלידה, הספר על מה כן, הספר על מה לא, מיומנה של אם, מיומנו של תינוק ועוד ועוד ועוד.
ובכל הספרים האלה- אג'נדות, משפטים הרי גורל עם סימני קריאה.
כל ספר מייצג תיאוריה אחת או כמה ודוגל בה בצורה מוחלטת, כך שאם במקרה נקרה בדרכי הספר "הלוחשת לתינוקות", נחשפתי לגישה מסוימת, ואם לעומת זאת נקרה בדרכי הספר "עיקרון הרצף", נחשפתי לגישה אחרת לחלוטין.
וכשאני אחרי הלידה, עיני כל נשואות אליי כבעלת "האינסטינקט האימהי" (אולי יש גם ספר כזה? מי יודע), כבעלת הידע, זו שאמורה לדעת מה נכון לעשות, מה האמת המוחלטת, ואני? אני לא יודעת.
אני לא יודעת מה נכון או לא נכון, אני לא יודעת מה צריך ומה כדאי. אני לומדת, אני מסתגלת, אני מתבלבלת, אני מתלבטת, אבל כולם מצפים ממני לדעת.
ואז אני קונה אינסוף ספרים, שכל אחד מהם מטלטל אותי למקום אחר ושולח אותי אל גישה אחרת.
כשאני מגיעה אל מתאמנת הביתה, אחד הדברים הראשונים שאני שמה לב אליהם הוא הספרים שיש לה ליד המיטה.
אחת השאלות הראשונות שאני שואלת הן: "מה דעתך על הספר הזה? במה הוא תרם לך?", וכולן אומרות לי שבספר יש המון ידע, אבל מה שכתוב בו לא עובד להן, כנראה כי הן עושות משהו לא בסדר.
בספר כתוב שבגיל X התינוק אמור לעשות Y, והוא לא עושה. בספר כתוב שאני אמורה לעשות X, ואני לא מצליחה.
כך או כך, יצופו רגשות האשמה, ואיכשהו נמצא את הדרך לקחת אחריות על הכל, גם על הדברים שלא בשליטתנו, ולהרגיש אשמות.
כשלמדתי אימון, אמרה לי מורה מופלאה:
"בכל סיטואציה יש את חמישים האחוז שבאחריותי, ועוד חמישים אחוז של היקום". היא הזמינה אותנו לקחת אחריות רק על חמישים האחוז שלנו, ולא על חמישים האחוז של היקום.
כל כך התחברתי לזה. זה כמעט השם האמצעי שלי-לקיחת אחריות על הכל. ולאט לאט אני עובדת על עצמי להוריד את התרמיל הזה של אחריות על דברים שאינם שלי, וחלק מזה הוא להימנע מספרים שמעצימים את המקום הזה אצלי, ולהקיף את עצמי בכאלה שעושים לי נעים, שעושים לי טוב.
בהזדמנות זו, אמליץ על 3 ספרי הורות מאוזנים, מכילים, מחברים ונהדרים בעיניי:
1. "הולדתה של אם"/ ד"ר דניאל סטרן- שמתאר תמונה רחבה, מסקרנת ומעוררת שיח פנימי ומחשבה על עולמה הרגשי של האם לאחר הלידה.
2. "הורות ללא מסכות"/ ד"ר דריה מעוז- ספר חדשני ופורץ דרך שמנפץ את קשר השתיקה סביב נושאים פחות פופולריים בשיח ההורי הציבורי. הספר עוסק בטאבואים, בעולמם הפנימי ורגשותיהם של הורים ובדיון ער ומאוזן על גישות הוריות שונות. היה לי הכבוד להתראיין בספר כאשת מקצוע וכאמא שחוותה דיכאון לאחר הלידה. 3. "הכנה להורות"/ דיאנה אידלמן- שמקיים איתנו, הקוראים, שיחה כנה על כל האמת בהורות- על השמחות והאהבות, וגם על הקושי והרגשות המורכבים.
אני רוצה לעודד אותי ואתכן להתחבר אל הקול הפנימי שלנו, אל האמת שלנו, אל מה נכון או לא נכון עבורנו. כל סיטואציה מראה לנו שהאמת הרבה יותר מורכבת מתיאוריה כזו או אחרת, ו... לשמחתנו הרבה ואולי קצת לצערנו, התינוקות והילדים שלנו עדיין לא יודעים לקרוא ספרי הדרכה. לא סיפרו להם שבגיל 3 חודשים אמור להיות להם סדר יום, ובגיל שמונה חודשים הם אמורים לזחול. ואם נחשוב קצת קדימה, על היום שבו הילד שלנו יגיד שמישהו מנסה "להחליט עליו", שהוא מתלבט ולא יודע לאיזו דלת להיכנס, נרצה לעודד אותו למצוא את עצמו, את הקול הפנימי שלו, ולא להרגיש שעליו לפעול על-פי קולות של אחרים.
אז בואו נתייחס אל עצמנו כמו אל הילדים שלנו, ונעודד אותנו למצוא את אותו הקול, לחבק את עצמנו ולהתחבר אל האינסטינקט האימהי שלנו, אבל ממקום אחר- ממקום של תהליך, של למידה, של חמלה, שהרי האינסטינקט הזה נבנה לאט לאט, כמו כל מערכת יחסים חדשה.
אז על מה דיברנו? ספרים אימהותיי, ספרים. איך כל זה קשור לשבוע הספר? קשור בקשר ישיר והדוק. יש מעט מאוד ספרי הורות שמדברים בשפה של חקירה, סימני שאלה, שמעודדים אותנו לעבור תהליך פנימי ולמצוא את הקול שלנו. אלה הספרים שאני מחפשת, ואלה הספרים שהייתי ממליצה לכולן לחפש.
והכי הייתי ממליצה לכן, אימהות ונשים לאחר הלידה? ללכת לשבוע הספר, אם אפשר לבד או עם חברה (וכך גם ממלאים את המיכל), ולקנות כל ספר מלבד ספר הורות. תיהנו מהקריאה :-).