בדיוק 8 שנים לאחור, בקיץ שעבר. אני זוכרת אותי יושבת בבית, בזרועותיי בתי הבכורה, עדי, ואני חושבת: "הלוואי שמישהו היה אומר לי שזה בסדר, שזה בסדר מה שאני מרגישה, שזה בסדר שלא הכל נצנצים ופרפרים, ושזה גם כל כך קשה".
אנחנו שומעות הרבה מילים מאנשים לאחר הלידה. חלקן עוברות מעלינו, חלקן מתחתינו, חלקן משמחות, חלקן מאכזבות, חלקן דוקרות ומאיימות.
ומילים- הן חמקמקות. לפעמים הן יוצאות ככה בשטף, מפלסות את דרכן מאיתנו, ולפעמים הן מתפרשות אחרת ממה שהתכוונו. לפעמים מה שנגיד כדי לעודד ולחזק, יעשה בדיוק את ההיפך, ויפגוש אותה במקום חשוף ופגיע. לכן, השבוע שאלתי את האימהות המקסימות בקבוצה שלי בפייסבוק "נולדות" (להצטרפות אפשר ללחוץ כאן) מה הן הכי היו רוצות לשמוע לאחר הלידה. הנה חלק מהתשובות המצמררות והמרגשות שקיבלתי:
ואחרי ההתרגשות הגדולה, היה לי כל כך הרבה שרציתי להגיד- לנו הנשים, לכל מי שבא איתנו במגע. אז הנה זה: זו תקופה וזה יעבור התקופה הזו נראית עבורנו כמו נצח. הימים נראים כמו מערבולת דקות, שעות ושניות, שאין הבדל ביניהן. אין יום ואין לילה. הימים לא באמת מתחילים, ולא באמת נגמרים, ונראה שזה יימשך כך לנצח.
אז כן- זו תקופה, ומתישהו יהיה הרבה יותר קל, ברור ומסודר. אני מבטיחה. כמה כיף לתינוק שלך שאת אמא שלו! אחרי הלידה, הרגשתי כל כך אבודה. הרגשתי כאילו משכו לי את השטיח תחת הרגליים, כמו ציפור שקצצו לה את הכנפיים. לא ידעתי כלום. לא ידעתי איך מחזיקים תינוק, איך מחתלים, איך מניקים, והכל היה כמו שדה קרב מבחינתי. לא זרם בכלל, והרי גדלנו על זה שהאימהות היא דבר זורם. מכאן, הדרך קצרה למסקנה המתבקשת- שהייתה עדיפה לתינוק שלי אמא אחרת. אחד המסרים העוצמתיים ביותר יכול להיות- מישהו אחר, מחוץ לקלחת הזו, ראה אותי עם התינוק שלי ואמר שכיף לו שאני אמא שלו. וואו. לא כולן מתאהבות מהשניה הראשונה, וזה בסדר אהבה ממבט ראשון. אולי אחד המיתוסים החזקים והמושרשים ביותר ביחס לתקופה שלאחר הלידה. אני פוגשת הרבה מאוד נשים לאחר הלידה ביומיום, וכמעט אף אחת מהן (שומעות? כמעט אף אחת) לא התחברה אל התינוק מהרגע הראשון.
ויודעות משהו? זה כל כך הגיוני! אנחנו מכירות את התינוק כעובר. תשעה חודשים הוא היה בתוכנו, ועכשיו הוא... בן אדם, בחוץ, עם רצונות, צרכים, ואנחנו לא מכירות אותו. וכמו בכל מערכת יחסים, בהתחלה יש גישושים. אני לומדת אותו, הוא לומד אותי, ולוקח זמן להתחבר, לפעמים הרבה זמן, וזה ממש בסדר.
את לא לבד נכון שתמיד נדמה לנו כאילו חיתול הטטרה של השכנה ורוד יותר? כאילו היא מצליחה, הכל הולך לה בקלות, חזרה למידותיה תוך דקה וחצי, הניקה בשמחה ובחדווה, ישנה לילות שלמים ו... תשלימו בעצמכן? אז זהו. שהוא לא ורוד יותר. כמעט כל הנשים לאחר הלידה שיצא לי לפגוש הרגישו מבולבלות, עייפות, מעורבלות, בכאוס. אז את לא לבד. כולנו באותה הסירה הדמיונית של האימהות שנולדו, והסירה הזו לפעמים מטלטלת, ולפעמים כמעט טובעת, ואנחנו בזה ביחד. גם אני נראיתי מתוקתקת ומסודרת לאחר הלידה, ובחדרי חדרים, הרגשתי שעולמי מתפרק. לכל אחת יש את ההתמודדויות שלה, גם אם בפריזמה הצרה שלנו אנחנו לא רואות את זה.
את נהדרת בדיוק כפי שאת. פשוט כך. גם עם הבלבול, התסכול, הבכי והעייפות- את נהדרת. עברת לידה! זה כבר הופך אותך לגיבורת על, לפחות בעיניי. מיד לאחר מבצע הגבורה הזה נחתת בכוכב אחר, עם חוקים משלו, קודים משלו, פרשנויות משלו, ודרוש לך זמן להבין, תהליך, ובתהליך הזה- את עושה את הכי טוב שאת יכולה, וזה מדהים ונהדר. כבר אמרו לפניי: "בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב", נכון? אז בדיוק. ככה.
זה בסדר להרגיש הכל
כולנו גדלנו על ברכי "ילדים זה שמחה", ושקענו בפנטזיה עמוקה על היום שלאחר הלידה, שבו אחזיק את תינוקי וארגיש במקום, שייכת, שזהו הרגע לו חיכיתי כל חיי.
והמציאות? כמו כל דבר בחיינו, רחוקה מלהיות שחורה או לבנה, אפור עולה. במציאות יש רגעי שמחה ועונג, וגם רגעי בכי, כעס, תסכול. במציאות אנחנו מרגישות את כל קשת הרגשות בעת ובעונה אחת, ומרגישות שהשתגענו. איך אפשר להרגיש שמחה ועצב יחד? איך אפשר להרגיש כעס וחמלה יחד? אז אפשר, וזה בסדר, הגיוני, לגיטימי ובעל ערך ומשמעות להרגיש הכל.
זה לא עושה אותנו אימהות כאלה או אחרות, זה עושה אותנו רק אנושיות. וכשהילד שלנו יחזור מהגן, ויספר לנו על ילד שהעליב אותו, נרצה לחבק אותו ולומר לו שזה בסדר להרגיש עצב ועלבון, שזה בסדר להרגיש הכל, ושאנחנו כאן כדי לעזור ולחבק. אז בואו נגיד את זה גם קצת לעצמנו, טוב?
את לא חייבת. כלום
נולדת, אמא. ועכשיו יש סביבך עולם שלם של מידע- באינטרנט, בפייסבוק, במשפחה, אצל חברות. ואת? רוצה שרק רגע יניחו לך, כדי שתביני עם עצמך מה את רוצה.
ואני כאן כדי להגיד לך- מעבר למעט נושאים הקשורים לבטיחות ולרפואת ילדים, את לא חייבת.
גם בנושאים שהם הכי טאבו- את לא חייבת. זו בחירה שלך אם להניק או לא, זו בחירה שלך אם התינוק יישן איתך בחדר או לא, זו בחירה שלך אם להחזיק כך או אחרת, אם להרגיע כך, או אחרת. מצאי את הקול שלך בתוך ים הקולות החיצוניים, ותני לו לכוון ולהנחות אותך. הוא יודע. את יודעת מה נכון לך ולתינוק שלך.
זה בסדר להתבלבל ולא לדעת.
את נמצאת בארוחה משפחתית, או עם חברות בבית קפה, והתינוק שלך בוכה. את מרימה לרגע את הראש, וכל העיניים עלייך. את אמורה לדעת. את האמא. זה מה שאת מבינה מהמבטים האלה.
אז אני כאן כדי להגיד לך שלא. את לא אמורה לדעת. כמו שהתינוק שלך נולד לא מזמן, גם את נולדת כאמא שלו לא מזמן. כמו שהוא מפלס את דרכו כדי להסתגל אל העולם, כך גם את מסתגלת אל הכוכב החדש הזה שנקרא אימהות.
וזה בסדר שתהיי מבולבלת, זה בסדר לא לדעת, זה בסדר לנסות כך, או אחרת, לשנות את דעתך. זה בסדר.
אני כאן בשבילך
כמה אנחנו רוצות להרגיש שייכות לאחר הלידה, להרגיש לא לבד, להרגיש שיש מישהו ששם לנו יד על הגב ונמצא שם. לא כדי לומר שאנחנו חייבות או צריכות, לא כדי להציע פתרונות כאלה או אחרים, אלא פשוט נמצא שם. איתנו. בשבילך. נמצא שם בשמחה, בתסכול, בבלבול, נמצא שם כדי לעזור באמת, להבין באמת, לאהוב באמת. ולפעמים לא צריך יותר מזה.
יש יותר מדרך אחת להיות אמא טובה
לכל אחת מאיתנו יש את דמות האמא הטובה שהיא מגיעה איתה אל הלידה.
לכולנו יש פרדיגמות שמתחילות ב"אמא טובה אמורה ____________."
כולן נשענות על ניסיון העבר שלנו, על איך היינו כילדות, איך גידלו וחינכו אותנו, על הרצון למרוד וגם להשתייך למשהו גדול יותר, על מידע שאנחנו ניזונות ממנו.
וגם כאן- אני קוראת לנו למצוא את האמא הייחודית שאנחנו, את בסיס האם שלנו, את הקול הפנימי שלנו, מתוך ההבנה העמוקה שיש יותר מדרך אחת להיות אמא טובה, בדיוק כמו שיש יותר מדרך אחת לחיות, לחשוב, להרגיש.
אנחנו הולכות בדרך שאמנם צעדו בה אחרות לפנינו, אבל אף אחת לא צעדה בדיוק בדרכנו.
רק אנחנו שם, רק אנחנו יודעות איך זה מרגיש בתוך נימי הנימים.
איך אפשר לעזור לך?
הנחת המוצא הרומנטית שלי היא שכל מי שמגיע לבקר לאחר הלידה רוצה לעזור וכוונתו טובה, רק לפעמים לא כל כך יודע איך.
השאלה "איך אפשר לעזור לך?" מזמינה שיח, מזמינה אותנו לחשוב מה העזרה הספציפית המדויקת שנשמח לקבל.
אולי נשמח לקבל קופסאות אוכל, אולי מישהו שישמור על התינוק לכמה דקות בזמן שאנחנו מתקלחות, אולי חיבוק, שיחה, עצה טובה. תנו לנו את ההזדמנות להיכנס פנימה ולחשוב מה באמת יכול לעזור לנו. כולם ירוויחו מכך.
את יודעת הכי טוב מה נכון לך ולתינוק שלך
נכון, את אמא חדשה. על כך אין ויכוח. ונכון, יש לך עוד הרבה ללמוד, אבל, וזה אבל גדול-
אין מי שמכיר אותך ואת התינוק שלך יותר טוב ממך.
את נמצאת עם התינוק שלך 24 שעות ומכירה את כל ההתנהגויות שלו, ואת גם נמצאת עם עצמך 24 שעות במשך כמה עשורים. את יודעת להרגיש מה נכון לך, ואם עדיין לא- זה בסדר לנסות.
זה בסדר לומר אל מול העצות מבחוץ שאת רוצה למצוא את דרכך בעצמך. הקשיבי לבטן שלך, עשי את הבחירות שלך בחמלה עצמית, ותני לעצמך את האפשרות להיות דינמית ולשנות במידה ומשהו מרגיש לך לא בנוח או לא נכון.
ולסיום סיומת, לכל הנשים לאחר הלידה, לכל האימהות באשר הן, אני רוצה להקדיש את השיר שהכי מרגיע אותי ומחזיר אותי אל בסיס האם שלי.
היו שקטות. חיבוק גדול ממני.