• youtube-logo-button
  • pinterest-logo-button
  • instagram-logo-button
  • facebook-logo-button
עיצוב: נסטיה פייביש | הטמעה: בנצי זסלבסקי © כל הזכויות שמורות לחני סער

מי מסתתרת מאחורי המסכה?

21.4.2017

ס.ת.ר.
הסתרה. להסתתר. להסתיר. שיער סתור. מתן בסתר. מסתורין. 

 

מגיל 11 אני מכירה את כל סוגי המייקאפ. 

גיל ההתבגרות התחיל, וכולם ראו אותו עליי.

היו לי פצעונים על פני כל הפנים. את המילה "חצ'קונים" קשה לי להגיד עד היום, אני לא יודעת למה. 

המון המון. בחוויה שלי, כשהסתכלתי במראה, כמעט ולא ראיתי עור. רק אותם. 

וכמוני, גם הילדים ראו רק אותם, וגם המבוגרים. 

לכל מקום שהלכתי העירו הערות, נתנו עצות. "את צריכה רואקוטן", "את צריכה לאכול פחות שומנים", "את צריכה לנקות את הפנים יותר".

 

כולם חשבו שהם עוזרים לי, אבל חשפו אותי במערומיי והגדילו את הצורך שלי להסתתר. 

והילדים הגדילו לעשות והעירו את ההערות שלהם. יש כמה שמות גנאי שזכורים לי היטב, אני לא מסוגלת לחזור עליהם עד היום. 
גיל 11, כיתה ה', הוא לא גיל שצומחים בו פצעונים על פניהם של ילדים בדרך כלל.
אמרו לי: "התבגרת מוקדם." מצחיק כמה שזה היה נכון ובכל כך הרבה רבדים.

 

נקפוץ לרגע לטיול השנתי של כיתה ז'. 

טיול שנתי ראשון עם לינה. אילת. אני מתלבטת אם לנסוע רק בגללם, בגלל הפנים האלה. 

אילו רק יכלתי לעבור השתלת פנים חלקות לפני. אילו זה לא היה עניין, יכלתי פשוט ליהנות מהטיול. 

אני הולכת לישון עם מייקאפ, לא מעזה להסיר אותו, רק כדי שלא יראו עוד יותר את מה שהוא כבר לא הצליח להסתיר. 

רק שלא יראו את האני האמיתית, את זו שאת פניה מכסות המפלצות האלה. 

 

לא סתם אין לי תמונות מהתקופה הזו בכלל. 

ממש לא רציתי להצטלם, לא אהבתי את מה שניבט בי מהמראה ומהתמונות. 

כי גם אני, כמו כל השאר, ראיתי בי רק את זה. פצעונים שמכסים את הפנים. 

המסכה שלי, שכולם ראו, הפכה להיות אני. 

כיתה ט'. 

מגמת מוסיקה בביה"ס לאמנויות.

עומדים להופיע בהרכב משולש- אני על הקלרינט, חברה על חליל צד. דואט. גם ככה אני בלחץ, זה לא כמו תזמורת שאפשר להיעלם בה קצת אם טועים. 

רגע לפני, אני מקבלת מכה בטעות מילד שעובר מאחוריי בעודי מתאמנת.

רבע שן שבורה, קלרינט על הריצפה. 

משהו בו נשבר, אני לא יכולה לנגן במופע. יושבת עם דמעות על הכיסא, על הבמה, במהלך כל הקטע הזה ושותקת. לא יכולה לנגן, מתביישת לקום וללכת. 

ואז- חיבוק גדול של חלק מהילדים בשיכבה שלי. אני זוכרת בדיוק מי בא לחבק, לנחם, וכמה חשוב היה לי החיבוק הזה, שרואים אותי.

ושן שבורה, שבמשך שנים רבות גרמה לי להצטלם עם חיוך בפה סגור. 

 

מי מסתתרת מאחורי המסכה?

מאחורי שכבת העור המחוטטת, מאחורי שכבות המייקאפ, מאחורי השן השבורה?

 

ואיך קרה שמהילדה הרכה מהתמונה, זו שנהנית מעצם היותה, הפכתי לנערה מסתתרת, מסתירה?

 

10 שנים קדימה. 
הילדה בגרה, כבר רואים עור על פניה, כבר רואים את הפנים עצמם. 

אני עדיין עם מייקאפ, אבל הוא כבר עוזר להסתיר את מה שאני רוצה.
כבר מחייכת בפה פתוח, כבר מרגישה בנוח יחסית עם החיוך ועם העור. 

בהריון. שליש ראשון. 

הפנים מתמלאים שוב. והנה, חוזר הסיוט. המייקאפ לא מסתיר, ואני גם בוכה הרבה, מוצפת ברגשות. 

חרדה מבדיקות ההריון, וגם חרדה ממצב הפנים שלי. אפילו באותה המידה, תאמינו או לא. 

4 חודשים של קפסולת זמן בלתי מותאמת, של חזרה אל המקום הזה. 
כמה מעט לוקח לחזור אל התחושות האלה שצרובות בתוך העור, כמה הרבה דרוש כדי לחזור אל האני הבוגרת, שמבינה שזה תעתוע, שאני לא באמת חוזרת לשם.

 

והיום? 

אני לא מתאפרת הרבה, אבל רוב הזמן עם מעט מייקאפ. יש עדיין שיכבה עדינה שחוצצת ביני לבין העולם. לצאת החוצה בלי זה ממש חשוף.

הילדה הרכה עוצרת את נשימתה כשמתבוננים בה בלי איפור, כאילו רואים דרך העור השקוף  את הנשמה שלי במערומיה. 
רק בשנה האחרונה התחלתי לצאת בלי לגיחות קטנות מחוץ לבית, ואז אני חוזרת אל המתחם שלי, הבית שבו אני יכולה להיות לגמרי אני- עם הפגמים והצלקות מכל הסוגים והמינים. 

ואני חושבת על מושגי היופי שאנחנו גדלות על פיהם, חושבת על כמה קשה לנו להגיד על עצמנו שאנחנו יפות, או יפות מספיק, או יפות דיינו (אם אאמץ לרגע בהשאלה את "אמא טובה דיה" של וויניקוט). 

 

ומאז עברתי כמה תחנות חיים שבהן הרגשתי יפה, יפה באמת. 

בחתונה שלי הרגשתי יפה. הרגשתי שזו הפיסגה, שאני הכי יפה שאי פעם אהיה. 

הרגשתי אהובה ויפה מעצם היותי, קצת דומה לילדה הזו מהתמונה. 
כאן אני רגע לפני ה-שמלה, משחקת עם הצלם שהצליח להפיג בכמה דקות את המבוכה שלי בצילום.

 

 

ואז יצאתי לדרכי העצמאית. 

העסק שלי הוא אני, חלק ניכר מהלב ומהנשמה שלי.

מהר מאוד הבנתי שדרושים לי צילומים שיבטאו אותי, והתחלתי לחפש את ה-מקום שיגרום לי להרגיש בנוח בסיטואציה המביכה הזו. 

 

אחרי עדי כהן מסטודיו "עדיגיטל" עקבתי לא מעט זמן, וכל כך אהבתי תמיד את העיניים הטובות שלה שמורגשות בכל צילום. רציתי אותן עליי- מלטפות, מחבקות. 

הסשן כלל איפור עדין, הבאתי את הבגדים שלי מהבית, והתחלנו.

בהתחלה היה מביך, אבל התמונות הראשונות יצאו הכי אמיתיות, כנות. הכי אהבתי אותן- את אלה שמראות את הניצוץ האמיתי והאנושי- של המבוכה, של הכנות, של ההתכנסות.

ועדי, עם העיניים הטובות שלה, גרמה לי להרגיש יפה ולהעביר אותי ואת המהות שלי בדרך מדויקת ועדינה.
וגם עדי שלי הייתה איתי, שמרה עליי. עוד עיניים טובות עליי. 

 

 

ולפני 3 חודשים, פניתי לאיילת לנדאו כדי ליצור לי צילומים חדשים, וגם לתמוך בספר הכה מקסים שלה, "חשופה"

גם אחריה עקבתי לא מעט זמן, אפילו נפגשנו כמה פעמים. ראיתי את העוצמה והעדינות שלה, קראתי את הבלוג שלה באדיקות. לא סתם קוראים לעסק שלה "חשופה."

הפעם רציתי לעבור תהליך תרפויטי, ורציתי לבוא ככה- כמו שאני ביומיום, עם איך שמסתדר השיער ועם האיפור המינימלי. עם השיכבה הדקה ולא יותר.

רציתי שזה יהיה בבית שלי, בסביבה הטבעית שלי, וגם במקום שבו אני פוגשת את הנשים שאני מלווה. 

 

דיברנו ארוכות לפני סשן הצילומים. דיברנו על מה זה בשבילי להצטלם, על מה עומד להיות, על הקונוטציות הרגשיות של צילום עבורי, על המהויות שלי, ואז התחלנו.

התרגשתי מאוד, וגם איילת התרגשה. 
היו פריימים שבהם היא התקרבה אליי מאוד. יכלתי לחוש את העדשה כמעט נוגעת בי.

היו גם צילומים עם עיניים עצומות. אין יותר אינטימי מלהצטלם עם עיניים עצומות בעיניי.  
אבל בסופו של דבר-

אמון ומערכות יחסים הם המפתח. 

קודם שלנו עם עצמנו, ואז שלנו עם הסביבה. 
ונתתי אמון בה ובי באופן מלא. זו הייתה חוויה כל כך עוצמתית. 

 

 

והיום אני יכולה לומר בקול ולהזכיר לעצמי ברגעים סגריריים-
אני אישה יפה דיה. 
אנחנו נשים יפות דיינו. 

דיינו. 

 

ולסיום סיומת, שיר שאני מקדישה לכולנו- שיר הסלואו של החתונה שלי, וגם ה-שיר של ההורים שלי:

 

 

 

 

Please reload

רוצה לקבל את כל הפוסטים החדשים ישירות למייל שלך?

Please reload