• youtube-logo-button
  • pinterest-logo-button
  • instagram-logo-button
  • facebook-logo-button
עיצוב: נסטיה פייביש | הטמעה: בנצי זסלבסקי © כל הזכויות שמורות לחני סער

איך נוכל להדליק את האש הפנימית בצורה בטוחה מספיק?

30.6.2018


בשבוע שעבר נסעתי לסדנת סופ״ש למטפלים בנווה שלום. 
זו הייתה הפעם הראשונה בה אני נוסעת לבד לסדנה בה לא הכרתי אף אחד מהמשתתפים. 
התרגשתי מאוד, וככל שתאריך הסדנה התקרב גם שמתי לב לסטרס, לאור נדלק בתוכי של פחד, לחץ. 


ועלו בי נושאים של לבד וביחד, שלי מרגישה בודדה בתוך קבוצה. 
אני יודעת להיות לבד ואני יודעת להיות בקבוצה גם, 
ואני מכירה גם את טעם הבדידות בתוך ומחוץ לקבוצה. 
נסעתי לשם עם חששות כבדים ועם התרגשות של הפעם הראשונה. 
היום הראשון היה קשה ומורכב בשבילי. 
ממש היה לי וויז׳ן שלי צועדת לאוטו ובורחת משם. 
הלבד לא היה לי מספיק מפנק, וגם לא הביחד.


והיו געגועים עזים לבית, למשפחה, והבנות דיברו איתי בטלפון ועוד משהו נחמץ בתוכי. 

סדנה שלמה על האש הפנימית, ומי בכלל חושב על להדליק אש כשזה לא בטוח, 

כשכל אמות הספים רועדות מתחתיי?

 

 

ולפתע פתאום, בעודי בחדרי, מנסה להחליט על פתח המילוט האולטימיטיבי, 

התקשרה חברה יקרה שלי. 

שטחתי בפניה את התכנית, והיא אמרה רק משהו כמו: 

״הייתי כבר בסדנה כזו. גם אני חוויתי את התחושה הזו בהתחלה, ואז זה השתפר״. 

וחשבתי לעצמי כמה חמלה, פרספקטיבה ואנושיות משותפת יש בתוך משפט אחד. 


ואז חשבתי למה אני עושה את מה שאני עושה, והחלטתי לתת לזה עוד הזדמנות. 


קמתי ביום השני אחרת, הנחתי מול כל הקבוצה את החששות שלי ומשם החוויה שלי הייתה לגמרי שונה. 
היה שם רגע אחד מכונן, בכל הסיפור הזה. 
היה שם רגע שבו נדרשתי הכי הרבה לחמלה עצמית, 
הרגע שבו הקולות המעכבים שלי היו מאוד נוכחים. 


רצה הגורל וזה היה נושא לא קטן בסדנה שאליה נרשמתי- 
האש שלנו מול הכוחות המעכבים. 

 

נשמע כמו תחרות, נכון? שני יריבים נלחמים על משאבים בתוכנו. 

אם אני נותנת מקום לאש, סימן שאני מכבה את הקולות הפנימיים. כך התרגלנו לחשוב ולהרגיש. 

התרגלנו להילחם בתוך עצמנו, ברגשות משמעותיים מאוד שנוצרו כדי להגן עלינו. 

 

אם לא היו לי קולות מעכבים, אם לא הייתה לי שופטת פנימית, לא הייתי מעוצבת כפי שאני. 

לא הייתי שורדת, לא היו לי את תעצומות הנפש להתמודד עם אתגרי החיים. 

הקולות המעכבים הם אש בעצמם, הם חיים. הם נוצרו כדי לתת חיים, והם ממשיכים להתקיים כדי לתת חיים. 

 

דיברנו על לתת אהבה לקולות האלה מבלי לנסות לסלק אותם, מבלי לנסות להילחם בהם. 
להילחם בהם זה להילחם בנו, במנגנון שנוצר כדי להגן ולשמור, מחוסר ברירה, ויש בו הרבה פגיעות ורוך.

והמלחמה הזו, אולי היא זו שיוצרת חלק מהקרקע הבלתי בטוחה של הקיום שלי, של ההוויה שלי.  


ומצאתי את הדרך שלי לתת אהבה לקול הזה ולשמור אותו חי, 
ויחד עם זאת להגביר את הטעינה ואת האש, את החיות של להיות במקום הזה, להתנסות בדברים חדשים, 
וביומיים האחרונים היה לי מהמם ממש. 
מרגש, חדש. 
טרנספורמציה. 
יכלתי להרפות אל תוך מה שקורה עכשיו- 
האש והקולות המעכבים ביחד, לא ניצים אלה שותפים לדרך.

 

ואני חושבת על הגם וגם הזה- 

על לבד וביחד, 

על אש וקולות מעכבים, 

על רצון לברוח וגם להישאר, 

על מדורה מווסתת שכזו, 

על הגנה ופריצת גבולות, 

על נראות ומחבואים

על יריבות ושותפות. 

 

מי ייתן והניגודים יתאחדו בתוכנו כמה שיותר ושנרגיש בטוחים לבטא את האש שלנו. 

הנה עוד פוסט שכתבתי פעם על אחדות הניגודים באמהות- כאן

והנה הפוסט הכי חשוף שלי שמדבר על להסתיר, לכבות את האש החיצונית והפנימית, על נראות ומחבואים- כאן

 

 

ולסיום, אני רוצה להקדיש לכן שיר שמסמל עבורי הכי הרבה את אחדות הניגודים, את הביחד הלא פשוט הזה- 

 

 

 

Please reload

רוצה לקבל את כל הפוסטים החדשים ישירות למייל שלך?

Please reload