מעברים.
למרות שהזיכרון לא משהו, את המעבר לכיתה א׳ אני זוכרת.
אני זוכרת שהתרגשתי לקנות את הציוד- את הריח החדש חדש של הספרים והמחברות.
אני זוכרת את טקס עטיפת הספרים והמחברות בכל שנה מחדש.
התרגשתי ללמוד לקרוא, כאילו הרגשתי שהמילה הכתובה תהפוך להיות ידידת אמת בעתיד.
אני זוכרת את הצילומים לפני ההגעה לבית הספר ביום הראשון.
אני זוכרת את התסרוקת, את הפוני, הג׳ינס הקצר וחולצת התכלת.
אני זוכרת אותי רצינית כזו, כאילו יש איזו ארשת מיוחדת של תלמידת כיתה א׳ שצריכה להיות בי.
אני זוכרת את החששות, את פרפורי הלב, את השאלות שביני לביני.
היה לי קשה בבית הספר היסודי.
כתבתי קצת על התחושות שלי בו כאן.
הייתי שקטה מאוד, רצינית מאוד, ילדה מבוגרת כזו.
היה לי קשה להתחבר, לגשת, לפתח שיחה משומקום.
קצת פחדתי מהצל של עצמי, והיו כאלה שראו את זה וניצלו את הפחד שלי.
ילדים יכולים להיות בוטים מאוד, ישירים מאוד. ישירים מדיי.
חוויתי את עצמי חלשה מולם. היו תקופות שחזרתי הביתה בוכה כמעט בכל יום.
כל מעבר מלילה לבוקר כאב לי. לא רציתי ללכת לבית הספר, אבל לא נתתי לזה מקום. הולכים כי חייבים.
שחר, המורה המדהים שלי למתמטיקה בתיכון, תמיד צחק ואמר שאני מגיעה אל התשובה הנכונה בדרך הכי מסובכת.
״כורדית, מה לעשות״, הוא אמר, וצדק.
אם יש פתרון קל ומהיר למשהו, אני לפעמים אפילו לא רואה אותו.
גם סבתא אמרה ואומרת לי את אותו הדבר: ״את תמיד בוחרת בדרך הקשה״.
ואולי הם צודקים. אולי יש משהו בי שמחפש את הדרך המסובכת ביותר,
שלא מאמין שזה יכול להיות רך, קל ופשוט,
שלמד שהדברים הטובים מגיעים במאמץ. תמיד במאמץ.
ואולי משהו בי כל כך רוצה לעגל את פינות המעבר החד שיוצא לו עוד יותר חד.
אז הבנתם. יש לי עניין עם מעברים.
ומחר, הילה שלי תעלה לכיתה א׳, ואני רוצה להקדיש את הפוסט הזה כדי לכתוב לה (והאמת- בעיקר לי) כמה מילים.
הילה שלי אהובה, אני רוצה שתדעי שאני סומכת על הלב הרחב שלך.
אני סומכת עלייך שתדעי להסתדר.
אני סומכת על האינסטינקטים שלך ועל זה שתמיד תמיד תהיי שם לעזרת חבר או חברה.
אני סומכת על זה שילדים ירצו להיות בחברתך.
אני סומכת על היכולת שלך לעבור מעברים בצורה עגולה.
כמה טוב שלא קיבלת ממני את הקושי במעברים.
אני גם חוששת ללב הגדול והתמים שלך.
אני חוששת שהוא יירמס, שהוא יתקמט ושזה יכאב,
וכמו נייר שמנסים ליישר אחרי שהתקמט, עדיין יהיו בו סדקים, קמטים שיהיה קשה להחליק.
זה בסדר לא להחליק אותם, וזה בסדר להגיד שכואב.
זכרי שמותר לך לבכות ולכאוב גם אם את כבר ממש גדולה.
אני יודעת שהרחם שעד לא מזמן החזיק ועטף אותך נמצא בתוכך.
זכרי אותך, אהובה.
זכרי מי את בכל שלב של הדרך שלך.
זכרי שאת אחת ומיוחדת, זכרי את הלב הגדול שלך.
אם את שוכחת לרגע, את יכולה להציץ בלב שהכנתי לך. הוא נמצא בתא הקטן בתיק הורוד המנצנץ שלך.
זכרי שתמיד מחכה לך לב פועם וגדול בבית.
לא גדול כמו שלך, אבל גדול מספיק כדי לחבק את הכל.
את אהובה. את אהובה. את אהובה
ונהדרת כמו שאת. בדיוק כמו שאת.
אני מבטיחה לעשות את העבודה שלי,
ולהזכיר לעצמי יום יום שאני לא את, שאת לא אני,
שהסיפור שלך שונה, ושאת תצעדי בדרך האבנים הצהובות שלך.
שלך, לא שלי.
ולכם, ההורים שמחר יעברו בגשר הזה לעבר כיתה א׳, גן עיריה, משפחתון או כל מעבר אחר,
זה בסדר שאתם לא שקטים, שהלב מפרפר.
זה בסדר שהרחם רועד. הוא עד לא מזמן החזיק אותם ובכל מעבר כזה מתמודד עם הריק ומקווה שחלק ממנו נמצא בלב שלהם.
אני רוצה להקדיש לכם את השיר הבא שבכל פעם שאני שומעת אותו, אני דומעת על העדינות והרגישות שבה הוא מיטיב לתאר חוויה של מעבר. ״ילד הולך לו ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי
אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
גבר הולך אחריו משגיח,
רואה - לא - נראה
ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה.״
בהצלחה לכל הלבבות של כולנו.