• youtube-logo-button
  • pinterest-logo-button
  • instagram-logo-button
  • facebook-logo-button
עיצוב: נסטיה פייביש | הטמעה: בנצי זסלבסקי © כל הזכויות שמורות לחני סער

כמו צוענית מסתובבת לי בעולם

21.12.2018

כמו צוענית אני מסתובבת לי בעולם. 

נכון, אני לא בדיוק הטייפ קאסט הצועני, את צודקת.
אני לא כזו הרפתקנית, פוחדת מטיסות ואוהבת לבלות בקרבת מקום. 

אבל בנפש, הו בנפש, אני צוענית לגמרי.

נפשי נודדת ונדדה במשך הרבה שנים למחוזות אחרים- למחוזות צרכיהם של אחרים, למחוזות הריצוי, למחוזות השליטה. כל אלה הרחיקו אותי מהבית הפנימי שלי. 

 

אני אוהבת להיות בבית. 

אוהבת את החום, את הספה שלי, את המקום המסוים שלי על הספה שלי. 

אני אוהבת להיות בפיג׳מה, את הנוחות והרפיון הזה שהבית מזמן, 

אבל כשאין בית, חיצוני או פנימי- אני נודדת. 

 

אחת הנדידות הקבועות שלי היא לזמן עבר.  

יש לי נטיה לנוסטלגיה. אני אוהבת להתכרבל עם זכרונות. 

גם אם הם לא זכרונות טובים במיוחד, אני רוצה לשקוע לתוכם, להריח אותם, לתעד אותם. 

אחד הפחדים הכמוסים ביותר שלי הוא שהזיכרון ייגמר, שלא אזכור יותר מה שהיה. 

אני שומרת את כל המיילים שמגיעים אליי, אני שומרת כל דבר שכתבו לי, אני מנסה לתעד תהליכים חשובים ורוב שנות חיי כתבתי יומן. 

 

כשעברנו דירה, שני ספרי המחזור שלי מהחטיבה והתיכון הלכו לאיבוד. 

בהיותי ״זרקנית״ (הכי לא במובן המקובל, אל תדאגי), כזו שזורקת כל מה שאינו שימושי,
זרקתי ארגז שלם עם חומרים מהאוניברסיטה שלי, בלי לדעת ששני ספרי המחזור שלי נמצאים שם.

בכיתי שעות על הספרים האבודים, ואז קמתי ואמרתי- אולי עדיף. אולי זה לטובה,

אבל יש מקום שמנקר שם שוב ושוב ושואל מה היתה המשמעות של הזריקה הזו, האם באמת הייתה לי התכוונות למחוק חלק כל כך משמעותי מחיי?

 

והשבועיים האחרונים- שבועות של נוסטלגיה וזכרונות. 

סבא שלי נפטר לפני עשרים שנה, ואני חושבת עליו בכל יום, שואלת את עצמי מה הוא היה מציע ומה הוא היה אומר. 

הוא היה חכם, מבריק, עם דעות מוצקות על הכל. 

הוא היה גבוה, גדול מהחיים, עם עור נעים וחיבוק עוטף. אני זוכרת את הריח שלו עד היום. 

הוא ידע את הדרך אל הלב שלנו, של כל אחד מהנכדים, והלב שלנו היה שלו. עדיין שלו.

הוא לימד אותי לרקוד ואלס. 

הוא לימד אותי בגיל שפחדתי בו מהצל של עצמי.
ממש לא קמתי לרקוד, אבל בשבילו קמתי בחתונה משפחתית. 

אני זוכרת אותנו רוקדים ורוקדים ברחבת הריקודים ולרגע העולם עצר. היינו רק אני והוא בתוך הואלס הזה, והוא מסחרר אותי שם. 

 

אני זוכרת אותו קורא עם אהבה אדירה לשפה העברית. כשהייתי אומרת לו ״נורא יפה״, הייתי זוכה להסבר שאומר שאומרים ״נורא״ על משהו רע, ואם אני רוצה לומר על משהו שהוא יפה, כדאי לומר ״מאוד יפה״ במקום ״נורא יפה״. 

אני זוכרת את זה. 

אני זוכרת את האופטימיות, את ה״שלום לנו״ כשהוא היה נכנס. את זה שעד יום מותו הוא נסע באופניים קילומטרים על קילומטרים. 

 

ואני גם זוכרת את הדחף לחיים ואת זה שהיו דברים שלא מדברים עליהם. 

על השואה ומה שהוא עבר לא מדברים. לא ראיתי אותו בוכה אף פעם, או מדבר על עצב או כאב, 
ואני היום, במאמץ של תהליך ארוך, מצליחה להתחבר אל הרגשות האלה ולאחד במקום לפצל בין כל החלקים שלי. 

 (צילום: לימור לוי אוסמי)

 

ועוד מהשבועיים האחרונים- 
יגאל בשן, אהוב לבי הנוסטלגי, שבחר לסיים את החיים. 

שמענו כל שיר שלו בלופים בלתי נגמרים. היינו מאוהבות בו, אחותי ואני, לגמרי. 

צפינו ב״הופה היי״ כדי לראות את המבט החם שלו, לשמוע את הקול המיוחד הזה שלו, להרגיש לרגע את ההרגשה הכל כך מיוחדת שהוא שר רק לנו, למעננו. 

נוסף ילדותי הוא יגאל בשן. 


השיר האהוב עליי מאז ומעולם היה ״כמו צועני״.
למרות שאף פעם לא נדדתי פיזית, בלב הרבה נדודים היו לי. 
בשנים האחרונות אני מוצאת את ״העולם כולו ביתי״ שלי, האישי הפרטי, וזה מרחיב את גבולות הלב. 
ואז אני חושבת על איש שעל-פי השמועות לא מצא בתוכו את הבית, והלב נשבר. ממש. 
אני צוענית עם לב שבור ומקווה בכל לבי שהוא מצא את המנוחה שלו. 

ואז אני חושבת על סבא, שלא זכה לראות אותי בונה בית משלי, מקימה משפחה ומפתחת גמישות וקבלה עצמית.


לחיי הזכרונות, לחיי האהבות הממומשות והנכזבות, 
לחיי הבית הפנימי והחיצוני, לחיי החמלה העצמית שהלוואי ותשכון יותר בקרבנו, 

לחיי בקשת העזרה וקבלת האנושיות בתוכנו, 
לחיי הבריאות הפיזית והנפשית ♥️ ולחיי סבא ויגאל בשן שאולי שותים קפה שחור קטן יחד עכשיו.

 

וכמובן, לסיום סיומת, אקדיש להם ולכן את השיר הזה- 

 

Please reload

רוצה לקבל את כל הפוסטים החדשים ישירות למייל שלך?

Please reload