• youtube-logo-button
  • pinterest-logo-button
  • instagram-logo-button
  • facebook-logo-button
עיצוב: נסטיה פייביש | הטמעה: בנצי זסלבסקי © כל הזכויות שמורות לחני סער

חמלה עצמית- מותר לעגל פינות?

7.1.2019

אני מאלה שלוקח להם זמן לקום בבוקר. 
אני יודעת, יש כאלה שמתעוררים ויכולים ישר לנהל שיחות נפש מקיפות ועמוקות. 
אני לא. 
אני מרגישה שאני צריכה לאסוף את חלקיקי הלילה שלי. 
אני זקוקה למרחב שלי להתעורר בקצב שלי מבלי שמישהו יצטרך ממני משהו-

תשומת לב, חולצה (או חצאית חד קרן) או כל דבר אחר. 


מעברים בכלל לא פשוטים לי. אף פעם לא היו. 
רגע אני ילדה בשיעור, וברגע אחרי אני אמורה למצוא עם מי לשחק בהפסקה. 
הייתי בתוך חלום, בתוך הנוחות, ואני נדרשת לקום, לפעמים לזנק מהמיטה בבוקר. 
רגע אני בתוך העבודה, ורגע אני מקבלת שתי ילדות בצהרים. 
ובתוך רכבת ההרים המהירה שלנו כאן, בחיים האלה, אני מרגישה צורך למעברים מאוד חדים ומהירים. 
עולה בי הקול של למה אני לא יכולה ״לצאת מזה״, לעבור וזהו. 
אז זהו... שאני לא יכולה. 
אני חייבת לאפשר לעצמי את המרחב הזה לאסוף את חלקיקיי. 
זה צורך קיומי שלי, ממש. 

 
ואני שמה לב שכשאני מאפשרת לעצמי אותו ממקום מחובר, הסביבה שלי מאפשרת גם לי. 
לפעמים לא מדובר בדברים גדולים. 
אלה הרגעים שהופכים את התנועה לאחרת, טקסי מעבר קטנים כמו כוס קפה בנוכחות, להישאר עוד דקה באוטו ולנשום לפני שאני נכנסת לאסוף מבית הספר, לשמוע שיר שמאפשר לי להתחבר למה שאני מרגישה, לדבר עם מישהו או פשוט להיות.

אתמול, בשמונה וחצי בערב, אחרי יום עמוס בתיזוזים ומעברים, רציתי לנוח. כל כך רציתי לנוח. 
עדי הגיעה פתאום ושאלה שאלות על כל מני דברים שצפויים מחר, מחרתיים או בעוד חודשיים. 
הסתכלתי עליה, ואמרתי לה שאני עייפה וסיימתי לענות על שאלות להיום, שאענה לה מחר, והיא קיבלה את זה. לאו דווקא אהבה, אבל קיבלה. 
היא הבינה שאמא כבר לא בתפקיד, שמה את גלימת הטיפול לרגע בצד. 

 


ואני שמה לב שלשים את זה פה מולכן מעורר בי את שדון ה״איזו מן אמא את, בסך הכל שאלה״, אבל לצידו אני יכולה לראות גם משהו אחר, את האיכות שבלומר לעצמי ולכן שאני משאב מוגבל. 
לגמרי מוגבל, לא כי אני אמא גרועה, אלא כי אני בת אדם עם גופנפש.

לפני כמה שבועות, התעוררתי בבוקר והילה רצתה לדבר איתי. 
עדי תפקדה כשומרת הסף והזכירה לה שאמא לא אוהבת לדבר עם אף אחד בבוקר. 
הוקסמתי וחשבתי לעצמי- איזה מסר ״קודם כל את״ חשוב זה לבנות שלי. 
חשוב לי ללמד אותן שאני בת אדם בדיוק כמוהן, 
שגם לי יש צרכים, שגם לי יש דברים שחשובים.

 

אז אם אני אורזת את כל זה למשהו פרקטי של Good Enough ME ,קבלו את 5 השנקלים שלי:

  1. זהו את המעברים הקשוחים שלכן במהלך היום. 
    יש כאלה שקופצים בהפתעה, אבל יש מספיק כאלה שאפשר להיערך אליהם מראש.

  2. נסו לשאול את עצמכן- למה אתן זקוקות במעבר הזה (אויר, זמן, תמיכה). 

  3. שאלו את עצמכן- למה אני זקוקה עכשיו? ברמה הכי פרקטית. זה יכול להיות כוס מים, סמס לחברה, שתי דקות שקט, מקלחת. אלה בדיוק הדברים הקטנים שעוזרים להפוך את המעברים לרכים יותר ולעגל את הפינות החדות. 

  4. לפעם הבאה שתיתקלו במעבר קשוח שכזה- נסו לערוך רשימה של כל המשאבים שיכולים לעמוד לרשותכן בתוכו, לעגל את הפינות. לפעמים עצם קיומה של רשימה כזו ושליפה שלה בעת הצורך, יכול ליצור הרבה הקלה.

  5. תנו לעצמכן חיבוק- וירטואלית, פיזית (כן, לחבק את עצמכן עם הידיים) ובקשו חיבוק מאדם קרוב אם אתן בתוך מעבר משונן. חיבוק מעגל, מרכך, מזקק ומרגיע.

 

אז מותר. מותר לעגל את הפינות המשוננות. מותר להיתמך, מותר לבקש עזרה, מותר לעצור לרגע את המירוץ המטורף ולאפשר לעצמנו רגע אויר כדי לצלוח את המעברים הקשוחים האלה של היומיום. 

דיברתי כאן, בפודקאסט שלי, על איך לעגל את המעברים בחיינו (בקטע טוב). 

 

ולסיום סיומת, אקדיש לכן שיר שמתנגן בתוכי כבר חודשים של זמרת שאני מתגעגעת אליה מאוד מאוד. 

 
 

Please reload

רוצה לקבל את כל הפוסטים החדשים ישירות למייל שלך?

Please reload