אני מקבלת בכל יום לפחות פניה אחת של אמא שחווה את הבלבול הזה ומרגישה שהיא היתה אמורה להיות כבר אחריו,כאילו יש איזה סרגל שאומר-מכאן את כבר אמורה להיות את בחזרה(ספוילר, אנחנו לא חוזרות לשומקום אלא מתקדמות הלאה מהמפץ הגדול הזה ובונות מתוך הרסיסים שהתפזרו משהו חדש).מכאן את כבר אמורה לדעת,להיות סגורה על עצמך ולא מבולבלת.

​

אלא שהתקופה הזו שאחרי הלידה לוקחת כמה זמן שלוקחת.
אצל אחת לוקחת שנה, אצל אחרת יותר.
אצלי לקח שנתיים להרים את הראש ולדעת יותר ממה שידעתי קודם, להרגיש טוב יותר ממה שהרגשתי קודם עם עצמי, עם האמהות שלי, עם הזהות שלי.

לקחו לי שנתיים להבין שמה שעבר עליי היה דיכאון לאחר הלידה בשילוב של הלקאה עצמית בלתי פוסקת, ובלבול שגרם לי לפגוש את הפינות הכי חדות שלי.

​

אל תשאירי את זה בפנים, אל תישארי עם זה לבד.
תני מקום למעבר שלך לאימהות, לסיפור הלידה שלך. תני לך מקום.
כי את הכי הכי חשובה.
קודם כל את.

התקופה שאחרי הלידה
היא תקופה של ערבובים.
הכל הכל מתערבב בה-
היום והלילה,
הגוף שלי והגוף של התינוק/ת שלי,
אני אמא של מישהו אני ילדה של מישהו,
אני אישה אני אמא אני בת זוג,
מה אני רוצה ומה אני צריכה,
מה אני צריכה ומה התינוק/ת שלי צריך,
איזו אמא אני רוצה להיות ואיזו אמא אני חושבת שאני,
מה דמיינתי ומה קיבלתי.
הכל כמו בליל אחד גדול של סרט שחור לבן
בלתי נגמר,
כמו הפילמים האלה של פעם.
ובתקופה הזו יש המון בלבול. המון.
וכמה זמן היא נמשכת?