כיתה ו'. כבר עברתי שש שנים בבית הספר היסודי, וגיליתי. גיליתי מהי אכזריות ילדים. גיליתי מהו חרם. גיליתי מהו ניצול, מהי חברות אינטרסנטית. גיליתי את התחושה של להיות תלמידה טובה, לעמוד בכל הסטנדרטים. להיות דחויה בגלל זה, אך גם להכין שיעורי בית לאחרים וכך להתקרב אל הצד השני של הכיתה, אלה שרציתי להיות בקרבתם, כמוהם. בתחילת השנה, שנתי האחרונה בבית-הספר היסודי, המחנכת הושיבה אותי ליד הילד המקובל ביותר בכיתה. הילד המצחיק, המתוק, החבר של כולם. ואני? כל כך שמחתי על מזלי הטוב. התביישתי. לא אמרתי מילה. ואז הוא התחיל להתכתב איתי בדף האחרון של המחברת, לצייר איתי ציורים. איתי!
התקדמו השבועות, והתקרב יום הולדתו. ארגנו לו מסיבת הפתעה לכבוד יום ההולדת. לא מסיבת כיתה, מסיבת הפתעה סלקטיבית. מיותר לציין שלא הוזמנתי. ואיך ידעתי? נכנסתי בהפסקה אל תוך הסתודדות לגבי המסיבה. בכיתה, בשקט, בלחש. שמעתי הכל, ואז שמו לב אליי. ופתאום כולם השתתקו. נעלבתי עד עמקי נשמתי. הילד ההוא גילה על מסיבת ההפתעה ועל כך שלא הוזמנתי. הוא הזמין אותי באופן אישי יום לפני המסיבה. ואני? כל כך פגועה ושבורת לב, התרגשתי מהמחווה אך סירבתי בנימוס.
והיום אני מגדלת שתי ילדות, שנמצאות בעולם הילדים האכזרי לא פחות. ואני חוששת- מה עם בתי תהיה בצד המחרים? או בצד שעושים עליו חרם? ואז אני מתבוננת בהן- בטוחות בעצמן, תופסות מקום. הן אחרות ממני. הן לא אני. זהו מאבק פנימי שלי מדי יום, להפריד אותן מהחוויה האישית שלי. ואני סומכת עליהן שיידעו לחמול, להבין, להתמודד עם תסכולים.
הן לא אני. הן לא אני.