כבר עברה שנה מאז שכתבתי את הפוסט החשוף ביותר שכתבתי מעולם- "מי מסתתרת מאחורי המסכה". הפוסט הזה היה הנצפה ביותר שאי פעם היה לי, ועורר תגובות רבות של נשים ונערות שפנו אליי בפומבי או בפרטי כדי לספר שהתרגשו וננגעו.
חשבתי לעצמי- מה היה כל כך מרגש בפוסט המסוים הזה? ושאלתי את חבריי בפייסבוק על זה.
התשובה הנפוצה ביותר הייתה- מסכה, המסכות שלנו מול הסביבה.
חשבתי על הקשר בין הפוסט הזה, המסכות שעטיתי ואני עדיין עוטה, לבין חמלה עצמית, הנושא שנמשכתי אליו לפני כמה חודשים לראשונה ומאז גיליתי בו עולם שלם של תוכן ותרגול פרקטי שניתן להכניס אל חיינו מחר בבוקר.
כיתה ז'. אנחנו לומדים במתמטיקה על משוואות- מכל מני סוגים ומינים. כל כך הרבה איקסים עם כל כך הרבה משמעויות.
תמיד ידעתי שאני הומנית, שיש לי אהבה ונטיה טבעית למקצועות שבהם המילים הן הפוקוס, אבל אז, בכיתה ז', חוויתי בפעם הראשונה קושי לימודי. קושי במתמטיקה. אני מתכוונת היטב למבחן גדול, לומדת ושוקדת כמו תמיד, ואז- המורה לילי (המלכה) קוראת לי בהפסקה. היא שואלת אם קרה משהו בבית, אם היה לי זמן להתכונן, מתעניינת בי. בי באמת. היא אומרת לי שהציון שלי במבחן הוא 50. לא רק שהציון נמוך, אלא נכשל. זו הפעם הראשונה שנכשלתי, וצריבת הכישלון הייתה מרה מאוד. מיד בכיתי ואמרתי שלמדתי, ואני לא יודעת מה קרה, שפשוט קשה לי. פשוט. קשה. לי. צמד המילים שלא יצאו מפי עד כה.
התדמית שלי בעיני המורה לילי, ומשמעותי מכך- בעיני עצמי, הייתה של תלמידה מצטיינת שלעולם לא קשה לה, בוודאי לא קושי כזה שיגרום לה לקבל 50 במבחן. מסכות פנימיות.
יש מסכות ויש מסכות.
המסכות החיצוניות יותר אינטואיטיביות להבנה. המסכות שלי אל מול הסביבה, הפער בין החוץ לפנים. אנחנו לומדים ומבינים שהפער הזה לפעמים הכרחי ומקפל בתוכו אלמנט הישרדותי, ולפעמים יש לו מחיר בויתור על האמת שלי אל מול אחרים.
ויש גם מסכות פנימיות- מהי התדמית שלי בעיניי עצמי, כשאני רק איתי בחדרי חדרים? האם אני חייבת להיות הכי טובה? האם אני חייבת להיות מושלמת? האם אני חייבת להיות נחמדה, מסודרת, תקתקנית, שמחה? האם אני חייבת להקרין תמיד תמיד כאילו הכל בסדר? האם אני מאמינה ב"מוכרחים להיות שמח"?
והמסכות הפנימיות האלה, כמו מערבולת גסה וחלקלקה, מעמידות אותי אל מול עצמי במבחן. מבחן הביקורת הפנימית.
שנת 2008, לידת בתי הבכורה-עדי. השופטת הפנימית מגיעה אל תקופת השיא שלה.
אני מרגישה כל כך לא מספיק.
לא מספיק קשובה, לא מספיק עירנית, לא מספיק סבלנית, לא מספיק יודעת, לא מספיק מניקה, לא מספיק נוכחת, לא מספיק אימהית. לא מספיק, פשוט לא מספיק. ואם אני לא מספיק, אני נמנעת. המבטים שלי את עצמי שהשתקפו במבטי העוברים והשבים בגינה לנוכח בתי הצורחת הצמיתו אותי. אז יצאתי לסיבובים קטנים בשכונה, וברגע שעדי התחילה לבכות, חזרתי לארבע הקירות, בלי להבין ששם הביקורת החזקה ביותר, התובענית ביותר והדוקרת ביותר. שם, ביני לביני, בתוך ארבעת הקירות שלי.
כולנו מכירות אותה, את השופטת הפנימית הזו שעובדת בתוכנו קשה מאוד.
היא עמלה במרץ על איסוף ראיות מפלילות לבית המשפט הפנימי, כאלה שיוכיחו לנו מעבר לכל ספק שאנחנו אשמות.
היא יודעת בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ כדי לעודד שיח פנימי דוקר ובלתי מכבד שלנו עם עצמנו.
תוך כדי העמקה בחומרי החמלה העצמית, הבנתי שמנגנון הביקורת הפנימית הוא מנגנון הישרדותי, מעין התפתחות של מנגנון ה-Fight-Flight-Freeze שמופעל בעת איום.
בתקופות קדומות, המנגנון הזה היה קריטי להישרדותנו הפיזית. אם נלחמתי בנמר או באריה, או שכבתי על האדמה וקפאתי, זה הציל את חיי. המערכת הסימפטטית התחילה לפעול, הופרשו הורמוני אדרנלין וקורטיזול שסייעו לי להידרך ולהתמודד עם האיום.
בימינו, אנחנו לא נלחמים יותר מול נמרים, אך תחושת האיום שקיימת בנו מדי פעם היא אותה התחושה בדיוק.
די מזמן כתבתי פוסט על טראומות קטנות שקורות לנו ביומיום- שיחה מאיימת עם מישהו, בשורות שקיבלנו, תנועה שרציתי לעשות ולא עשיתי. ברגעים כאלה, קורה לי בגוף ובנפש בדיוק מה שקרה לי אז, כשעמדתי מול נמר. אני דרוכה, המערכת הסימפטטית עובדת, מופרשים הורמוני הסטרס.
בביקורת עצמית, הזרקור מופנה אליי. אני מתייחסת אל עצמי כאל מקור האיום ומפנה אל עצמי את תגובת הסטרס ההישרדותית שמזינה את עצמה דרך השופטת הפנימית. בשבילי, עצם ההבנה הזו, שביקורת עצמית היא מנגנון הישרדותי טבעי, הרגיעה, שחררה משהו. ויחד איתה, הבנתי גם שכשאני מבקרת את עצמי, אני תוקפת את עצמי. אני מוקד האיום. כמו מחלה אוטואימונית, אני התוקפת והנתקפת בו זמנית. זהו מצב טבעי שאינו נתון לבחירתי באותו הרגע (וזה כלשעצמו מרגיע הלקאה עצמית ברמה מסוימת), ומצד שני- זהו מצב שאני רוצה פחות שיקרה מכיוון שאני מתכווצת ולא מתרחבת, ננזפת ולא מתעודדת. ברגע אחד אני חוזרת להיות ילדה נזופה בפינת החדר. בשבריר שניה. כשאני נדיבה אל עצמי, כשאני בתוך חמלה עצמית, אני מרגיעה באופן יזום את הגוף והנפש ויוצרת עבורי רווחה פיזית ומנטלית.
כשאני מעניקה לעצמי חמלה, אני מפחיתה את רמות הקורטיזול והאדרנלין בגוף ומעלה את הורמוני האהבה- אוקסיטוצין והורמונים אופייטיים אחרים. המערכת הפאראסימפטטית מופעלת, הגוף נרגע, ואז יש לי יותר מוטיבציה לעשיה, להתקדמות.
כשאני במקום בטוח, אני יכולה להתקדם על שביל יותר מקורקע, בניגוד לשביל הביקורת העצמית, הרעוע ושופע המכשולים. כשאני נדיבה עם עצמי, כשאני יודעת שאני מספיק, אני מרגישה ביטחון ושייכות בעולם. אני מרגישה שלווה, יש בי חדוות עשייה ופחות הימנעות ופחד מכישלון (שאני מכירה היטב מימים ימימה כפרפקציוניסטית).
פרק 5 בפודקאסט שלי עוסק בדיוק בזה- חמלה עצמית, בלהרגיש את ה-Good Enough ME שאנחנו כל כך מבקשות לעצמנו. יש בו כלים פרקטיים שיוכלו לסייע לכולנו לקבל את עצמנו יותר.
להאזנה לחצי כאן או על התמונה.
ולסיום סיומת, אם התכנים הללו מדברים אלייך, אם מצאת את עצמך מהנהנת כשהאזנת לפודקאסט או קראת על השופטת הפנימית, אני מזמינה אותך להרצאה שלי ב-22.6.18 שבה אשתף ממגוון כלי החמלה העצמית שלמדתי בשנים האחרונות. ההרצאה תהיה מורכבת מ-10 תחנות במסע לעבר החמלה העצמית, ותהיה מתובלת בכלים פרקטיים ויישומיים, דוגמאות מהחיים ולא מעט הומור. לפרטים נוספים ולהרשמה לחצי כאן או על התמונה.
