• youtube-logo-button
  • pinterest-logo-button
  • instagram-logo-button
  • facebook-logo-button
עיצוב: נסטיה פייביש | הטמעה: בנצי זסלבסקי © כל הזכויות שמורות לחני סער

קשר השתיקה הוא אני

4.12.2015

זכיתי לקחת חלק בספר מיוחד מאוד- “הורות ללא מסכות” מאת ד”ר דריה מעוז. זהו ספר שמדבר על מגוון נושאים הוריים שיש סביבם קשר של שתיקה, פורץ דרך ממש.בערב ההשקה נתבקשתי לדבר על קשר השתיקה בהורות.והנה מה שאמרתי (לא נגענו):

ההכנה להרצאה הזו ערבלה אותי, הפכה לי את הבטן.הגוף הגיב מיד ובישל לי כמה ימי שפעת וגב תפוס.
בהתחלה חשבתי שזו רק ההתרגשות של לדבר מול קהל גדול, התרגשות שאני מכירה.
ותוך כדי הניסיון לנוח אתמול זה היכה בי.
העמידה כאן מולכם וההכנה למעמד הזה הפגישו אותי בדיוק עם הנושא שעליו הגעתי לדבר-
קשר השתיקה בהורות.

תמיד התחברתי אל המילה הכתובה. היא נוחה לי, מנחמת אותי.
אני יכולה לכתוב על החוויות הכמוסות ביותר, על רגשות חשופים ולהוציא אותם החוצה אל העולם.
יש בכתיבה מעין מסך שמאפשר לי לנוע ברצף שבין קירבה לריחוק מהנושאים הכואבים לי ביותר.
לפני 3 שנים, כשהתראיינתי לספר המופלא הזה, הייתה פריצת דרך.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה תיארתי בכתב בפירוט את החוויה שלי, ולצידה את הבנותיי כאשת מקצוע.
בלעמוד ולדבר כאן יש משהו חשוף יותר, חשוף כמו לספר למשפחה שלי שאני עוברת קושי רגשי לאחר הלידה,
חשוף כמו לומר קבל עם ועדה שאני מרגישה אמא לא מספיק טובה.
בלומר את הדברים בקול רם מולכם יש ממשות, מיידיות אחרת, חשיפה של הבטן הכי רכה שלי.
אבל אני כאן, וידעתי שבכל מצב אגיע כדי לספר.
זה חשוב מספיק. זה הכי חשוב בעצם.


הספר פורץ הדרך הזה יצר לנו את הפלטפורמה להעביר את המילים הכתובות לשיח, ועל כך תודה.
אז ברשותכם אני אשחק קצת- אעבור מהמילה הכתובה אל לדבר איתכם,
אצור לי את הרצף הנכון בחשיפה הזו.


הצל שלי-
יהודה פוליקר כתב שיר גאוני שהולך איתי לאורך תקופות שונות בחיי-
“הצל שלי ואני יצאנו לדרך
השמש עמדה כך בערך
פעם אני מוביל
ופעם צל על השביל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צילי התכנס בתוכי
המשכתי לבדי בדרכי.”

 

 

אני רוצה לשתף אתכם בפיסקה מתוך פוסט שכתבתי באתר “נשים מדברות אימהות” (לקריאת הפוסט המלא לחצי כאן) על הצל הפרטי שלי: 

 

“כמה אהבתי בהיותי ילדה לעקוב אחרי הצל שלי, לשנות את צורתו, לרוץ ולקפוץ כדי לראות אותו משתנה.
הצל שלי היה גדול ממני, אך שכן לצידי בהרמוניה. אהבתי אותו, שיחקתי איתו, חיפשתי אותו, ולא יכלתי לדמיין את עצמי בלעדיו, והוא היה מאושר.

כשהתבגרתי, למדתי להצניע אותו, את הצל שלי: את העצב, הכעס, התסכול והבושה. למדתי שהסביבה לא אוהבת שלילי, שטוב מושך טוב, ונעתי אל הקוטב השני ברצף, אל ההסתרה של הקושי. בניתי לי שם מרחב מוגן. הצל שלי קיבל את הגזירה בהבנה, אך רצה לעצמו את מקום הכבוד שהגיע לו, מקום הכבוד שנתתי לו אז, בילדותי. הוא תפס את מקומו, הציף אותי ברגשות עצב, פחד וכעס שאילצתי את עצמי להסתיר. כל עוד היינו לבד, רק הוא ואני, יכלתי לנשום. חשתי שאינני מכבידה על הסביבה וחייתי עם עצמי בשלום, או לפחות כך חשבתי. הצל המוצפן והבועה המשותפת שלנו הגנו עליי מלהיות עול, מלהיחשב בעיניי אחרים כ”משביתת שמחות.”
לימים, בועת ההסתרה הזו חנקה אותי.”



קשר השתיקה בהורות. עליו ביקשו ממני לדבר הערב.

מילים גדולות, עצומות ועוצמתיות, תופעה חברתית.
כשאני אומרת את המילים האלה, אני מרגישה קצת רחוקה מהן.
אם זו תופעה כללית, היא לא קשורה אליי. היא שם ואני כאן.אבל קשר השתיקה נמצא בכל מקום.

קשר השתיקה הוא אני, לפני 7 שנים, מתמודדת עם קושי רגשי לאחר הלידה, ומשחקת את הצגת חיי בפני כל העולם. רק שלא יידעו שאני אמא לא טובה.
כי אם אני חווה קושי לאחר הלידה, אני אמא לא טובה.אני אמורה להיות מאושרת.

 

קשר השתיקה הוא בגינה- כשאני רואה אימהות אחרות- מטופפות להן על עקבים דקה וחצי לאחר הלידה, צוחקות, שמחות ומאושרות, ואני- מרגישה כמו רסיסי בת אדם. ואומרת לעצמי שלשתוק זה הפתרון, שאם אני לא בסדר, לפחות רק אני אדע. רק שלא ידביקו עליי תוית.


קשר השתיקה הוא בבית- כשאנחנו אומרים לילד שלנו: “איזה גיבור אתה!”, כשעבר חיסון בלי לבכות או להתלונן.קשר השתיקה הוא בטיפת חלב- כשמעמידים אותנו בפני טבלאות וסטטיסטיקות, כשהממסד היודע מורה לנו כך או אחרת, ואנחנו שותקים ואומרים אמן.


קשר השתיקה הוא בסופר- כשהבת הקטנה שלי רוצה כל כך את השוקולד, עד כדי כך שהיא משתטחת על הריצפה וצועקת. וכולם מסתכלים- ומבקרים במבטם או במילותיהם את האמא שאני. ואני? שותקת, מתנצלת, מרגישה מבוישת ולא מספרת. אפילו לא לעצמי.


קשר השתיקה הוא לשיר לילד שלנו “אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין”, או להגיד לו “קשה יש רק בלחם.”


 

צילום: Shutterstock

 

הוא בכל מקום- קשר השתיקה הזה. הוא כמו הצל שלנו, שהולך איתנו לכל מקום.
לקיומו של הצל המסוים הזה יש הרבה הסברים גדולים- תרבותיים, חברתיים, משפחתיים, פסיכולוגיים.
ומה הוא בסך הכל רוצה? 

רק שיראו אותו, שיכירו בו. 

 

ככל שארצה לדחוק אותו תחת השטיח, או להעיף אותו, הוא יחזור ויהיה נחוש יותר.
ולמה חשוב לראות אותו?
אם אני חווה קשיים הוריים לבד ושותקת, או משחקת הצגה, זה אומר שיש לי מה להסתיר.
אני מסתירה את האנושיות שלי. 
זה אומר שאני יוצרת דיכוטומיה- אם קשה לי, אני אמא פחות טובה, ואם אני אמא פחות טובה, אני מתביישת ומסתירה.
אני מכניסה את עצמי ללופ בלתי אפשרי, ואני לבד בו. כל כך בודד לשתוק את הקשיים, להפנות אותם פנימה.
המסר שאני משדרת לעצמי ולילדיי הוא-אני חייבת להיות מושלמת. כל הזמן, בכל מחיר.

 

באמת?

 

תארו לכם שהייתם מתעוררים בכל בוקר לעולם שבו השמיים היו צבועים בורוד בהיר. בכל בוקר הייתם רואים את אותו הנוף, אוכלים את אותו הדבר ומתנהלים באופן זהה ליום שלפני.
משעמם, נכון? סטטי, חסר חיים.
הרי החיים דינמיים- לעתים בהירים, לעתים יש עננים, גשם, שמש, וכך גם בנפשנו.
הקשיים הם חלק מהחיים. כולם חווים אותם, כולם מרגישים אותם.
החשיבות בניתוץ קשר השתיקה בעיניי הוא בראש ובראשונה תחושת השייכות-
 אני לא לבד.
פעם הייתה קהילה מגובשת, דומיננטית, מחבקת. יש כל כך הרבה נחמה בקהילתיות, בקבוצה, והיא נמנעת מאיתנו- פעם אחת בגלל התרבות המערבית שבה התפקידים והגבולות מטושטשים יותר מבעבר, ופעם שניה בגלל קשר השתיקה הזה.
ההצגה הזו לא מחזיקה מעמד.
קשיים צפים בסופו של דבר, ובמידה ולא נותנים להם מקום, הם מתעוררים בצורה פחות מבוקרת.
אנחנו גם וגם.
אין לנו סיבה להתבייש.
אנחנו לא חייבים להיות לבד.

אנחנו טובים דיינו.
אין לנו סיבה לשתוק.
אז בואו נשתף, בואו נהיה יחד.


 

 

מהמקום הבוער הזה התחלתי לאמן אימהות החוות קושי רגשי לאחר הלידה.
לא מעט אנשים שואלים אותי: “למה לציין את המילה קושי בכותרת שלך? זה יבריח נשים ממך.”
ואני אומרת- דווקא בכותרת אומר שיש קושי רגשי. זה מעביר מסר שקושי רגשי לאחר הלידה, ובאימהות, הוא בסדר, שהכל בסדר, לגיטימי מאוד. ה”יבריח נשים ממך” הוא בדיוק בדיוק קשר השתיקה.

 

ומאותו המקום התחלתי להעביר מפגשי אימהות ותינוקות, וכל כך הרבה נושאים מתאווררים שם ומקבלים מקום.

זו תמצית הקהילתיות וניתוץ קשר השתיקה. והכי מרגש- העיניים של האמא שחווה קושי שאינה מעיזה לדבר עליו, שומעת מישהי אחרת מדברת אותו, ואז היא מרגישה פחות לבד, ויותר שייכת, ויותר נורמלית.

 

מאותו המקום היה לי הכבוד לקחת חלק בספר שמאחד כאן את כולנו, ספר פורץ דרך שמנסה ומצליח לנתץ את השתיקה סביב מגוון רחב מאוד של נושאים שמטרידים ומביישים את כולנו.

בואו נמשיך את הקו הזה ונעלה את כל קשת הרגשות על פני המים.
בואו נקיים דיאלוג  ונהיה בקשר עם מה שעולה-

עם האור ועם הצל.

 

 


 

Please reload

רוצה לקבל את כל הפוסטים החדשים ישירות למייל שלך?

Please reload