סיפורי אגדה קרובים מאוד לליבי, ומאז ומתמיד היו. בהיותי ילדה, אהבתי לראות את סרטי "דיסני" בזה אחר זה ולדמיין את הנסיך שלי, שיגיע לסחוף אותי במבטו ויניח על רגלי בעדינות את נעל הזכוכית. חלק מסיפורי האגדה הללו מספרים על בני זוג, חברים, אחים שמתקשרים אחד עם השני במבט, ללא מילים. וכמו סאקרית- נשביתי באשליה. שנים התהלכתי בעולם בתחושה שאנשים אמורים לנחש אותי, לקרוא אותי רק על-פי מבט ותחושה, שהרי זה סימן לכך שמכירים אותי באמת. הם אמורים לדעת.
ועם הזמן התחלתי לערער על כך, להבין שאם יש לאחרים יכולת להבין אותי ללא מילים,
הרי שזה אומר שאני מיותרת בתקשורת, באינטראקציה. אין כאן דיאלוג אמיתי.
לאורך הזמן ולאחר לימודים ותרגולים אינספור, נחשפתי למהות הדיאלוג האמיתי,
להקשבה שאינה מניחה הנחות מוקדמות, לכך שאנחנו לא יודעים כלום עם כניסתנו לאינטראקציה,
לאפשרות של שיחה ממקום נקי באמת, סקרנות נקיה. בדיאלוג שכזה אני נדרשת לוותר על המקום היודע, שנוכח ודומיננטי מאוד בחיי. באוטומט, אני מגיעה לכל שיחה מוכנה מראש, מהוקצעת, מדויקת. ניהלתי מראש דיאלוג מקדים, ואני מגיעה אל השיחה כשאני יודעת איך יתנהל הצד השני.
ובאינטראקציות הללו יש משהו אחר- הן עדינות כמו חוט זהב דק דק. אני נלחמת בעצמי לא להתערב, לשאול בעדינות רבה, אם בכלל, ולתת מקום לשקט ולהתהוות הטבעית של הדברים. זה קשה, קשה מאוד.
בהתחלה, כל ההנחות המוקדמות זקפו את ראשן. כך התרגלתי. זה כמו לא לחשוב על אוכל ביום כיפור, זה כמו שאומרים לך: "תזרמי, אל תחשבי על זה", ואז חושבים רק על "הזה." ואז, לאט לאט, קורה הקסם,
ואני מבינה כמה מעט התערבות צריך כדי שכל כך הרבה דברים יונחו ויקבלו מקום. עולם ומלואו. אני יודעת שאני לא יודעת. אני מקבלת את מה שיהיה בברכה. שדה הראיה שלי מעורפל. מבחירה. כשאני נכנסת אל המקום המקודש של אינטראקציה עם אחר, אני לא יודעת כלום. גם כשאני נכנסת אל המקום המקודש של אינטראקציה עם עצמי, יש הרבה מאוד דברים שאני לא יודעת. מהדברים שאני לא יודעת שאני לא יודעת מגיע השינוי, נוצרת תנועה אחרת, חדשה.
כשאני רוצה לשנות משהו באינטראקציה המוכרת עם האחר (בוודאי בזוגיות שלאחר הלידה),
אני מקווה לשינוי משמעותי, מורגש, שניתן לראות בעין באופן בולט. העניין הוא, שהשינויים המשמעותיים ביותר קורים בשקט, בעדינות של חוטי זהב דקים, בצעדים קטנים. נדבך ועוד נדבך. כמה סבלנות דרושה במקום הזה, שבו השינויים כמעט בלתי נראים, וכמה אמונה דרושה שהשינוי המיוחל יגיע, שהדברים ייצאו בקצב המדויק להם. אני מזמינה את כולנו לנסות ולהגיע אל הדיאלוג הבא שלנו, עם בן-הזוג, חברה, אמא או אח ממקום נקי יותר,
נוכח יותר, שאינו מניח הנחות מוקדמות. זה אומר לוותר על הדיאלוג המקדים במוחנו, כשאנחנו כבר יודעות מה הוא/היא תגיד,
זה אומר לוותר על הגעה עם אנרגיה של "זה לא יעבוד." זה אומר להאמין, להאמין שכולנו יכולים להפתיע, בכל זמן ובכל רגע, שחוט הזהב חי ופועם בכולנו.