זהירות-פוסט שבירת מיתוסים לפנייך :). כמה פעמים שאלת את עצמך: "מתי אחזור לעצמי של לפני הלידה?". כמה פעמים שאלו אותך: "נו, מתי כבר תחזרי לעצמך?"
את רוצה לחזור אל הגוף שהכל בו מונח במקום, אל הנפש החופשיה, אל רצונותייך, תשוקותייך, חייך הקודמים, אלה שהיו פעם, לפני המפץ הגדול. אני זוכרת את עצמי לאחר הלידה, חשה כרסיסים של מי שהייתי פעם, ומתוסכלת על כך מאוד. רציתי בכל מאודי לחזור לעצמי, לאחות את השברים, והשיח הפנימי שלי חזר על עצמו. אני רוצה לחזור. רציתי לחזור אל הגוף שהיה לי, רציתי לחזור אל חני ההיא, שישנה בלילה, שחרדותיה היו נסבלות, שהיה לה החופש לעשות מה שרק רצתה. הכל כל כך השתנה. נאחזתי בקרנות המזבח של כל מה שהיה אי פעם מוכר לפני המפץ.
היום אני מרגישה שחייתי בתוך אשליה. היום אני יודעת שלחזור לעצמי אינה מטרה ריאלית. היא הייתה עוד אחד מהסטנדרטים הגבוהים מדיי שאני מציבה לעצמי ולעולם לא אוכל לעמוד בהם.
איך אוכל לחזור לעצמי כשעברתי אירוע כה עוצמתי ומשנה חיים? הגוף לעולם לא יחזור לקדמותו, הוא עבר זעזוע עמוק, ושינה את מנח איבריו הפנימיים ואת צורתו. הוא משהו אחר- פשוט אחר. לא טוב יותר, לא רע יותר.אחר. הנפש לא תחזור לקדמותה. המוח משתנה באופן ביולוגי לאחר הלידה, מנגנונים שונים מתחדדים בעוד שאחרים נדחקים הצידה. סדרי העדיפויות שלנו אחרים. חלק מהרצונות והתשוקות שלנו משתנים, חלקם צרובים בנו. הלידה יוצרת בנו תנועה אחרת. המלחמה בתנועה הזו יוצרת תנועה נגדית לזרימה הטבעית, כמו פיסגת אוורסט שעולה ועולה והופכת לבלתי מושגת. מטרה של חזרה לעצמי של לפני הלידה היא משימה בלתי אפשרית. למצוא את עצמי לנוכח המצב החדש, להתקרב לעצמי- זו כבר מטרה ברת השגה.
ניתן למצוא את עצמנו, להתקרב אל עצמנו גם לאחר טלטלה כזו, ולעתים קרובות גם לצמוח ולהתעצם ממנה. אני רואה את זה בכל יום, כשאני פוגשת נשים לאחר הלידה. חלקן מתמודדות עם נושאים משמעותיים במהלך כל חייהן- ריצוי, שליטה, נוקשות, היעלמות, ורק לאחר הלידה, כשנוצר מרחב (לעתים בלתי נסבל) של אי נוחות, הן מתחילות לעבוד, לרצות שינוי של ממש, לרצות את התנועה האחרת, השונה. שלב ההתפתחות הבא. ואני חשה הודיה וברכה על ההזדמנות לתת לכל אחת מהן יד, ולהתחיל לגשש יחד את דרכנו בתוך התנועה האחרת הזו. אז מעתה- "להתקרב אל עצמי" במקום "לחזור לעצמי". מה אתן אומרות?