%20(6).png)
טראומה.
נושא כבד, מעורר אי נוחות. אני כותבת את המילה ושמה לב שדפיקות הלב שלי מואצות, העיניים מתרחבות, הגוף נכנס לדריכות.
אז מראש, אני רוצה לומר שמדובר בפוסט אופטימי על טראומה, ואולי במקרה הזה אתחיל מהסוף-
יש מה לעשות גם אם עברנו טראומה.
בעיניי, טראומה יכולה להגיע בגוונים רבים, ובצורות שונות.
טראומות קטנות כגדולות אופפות אותנו.
אני מרגישה אותן על בסיס יומיומי.
היא יכולה להיות המשחק בשיעור התעמלות שבו בחרו אותי אחרונה לקבוצה.
היא יכולה להתבטא בלב שדופק חזק, שמרגיש שעומד לקפוץ מן הגוף, כשאני סוף סוף אוזרת אומץ לומר לבן שאני אוהבת אותו, והלב שדופק חזק יותר לנוכח הסירוב שלו.
היא יכולה להיות השיחה עם הבוס שבה שתקתי ולא אמרתי את מה שרצה להיאמר.
היא יכולה להיות מקופלת בסיפור הלידה שלי, ברצון שלי לצעוק על הרופא שלא יכניס את העירוי, ברצון שלי לבקש רגע לנשום לפי שאני לוחצת.
היא יכולה להיות בתקופה שלאחר הלידה, כשאני מרגישה שאני רוצה להגיד לכולם שאני יודעת הכי טוב, ולא מסוגלת.
היא יכולה להיות ברצון שלי לשתף שלמרות מה שציפיתי וחלמתי, בעצם קשה וכואב לי לאחר הלידה, ואז אני מסתירה ומשחקת משחק, כי יכול להיות שלא יבינו, שיחשבו שאני לא בסדר, שיידעו את מה שאני חוששת ממנו כל הזמן.
היא יכולה להיות בכל מקום.
(צילום: Shutterstock)
ההגדרה של אירוע טראומטי עפ"י ה-DSM היא: אירוע שבו הייתה, או שהאדם חשב שיש סכנה ברורה לחייו, לשלמותו או לבריאותו הפיזית/ הנפשית שלו עצמו או של מישהו קרוב אליו.
טראומה היא אירוע שבו האדם מרגיש מאוים, הגוף מאוים.
ובעיניי, אנחנו מרגישים מאוימים באירועים הרבה יותר קטנים מאלה שיעלו בדעתנו לנוכח המילה "טראומה."
אני מסיימת לקרוא עכשיו ספר חשוב של חוקר הטראומה ד"ר פיטר לוין- "להעיר את הנמר". זהו ספר ששינה את תפיסתי מן הקצה אל הקצה לגבי טראומה, וגם את הפרספקטיבה שלי לגבי טראומות שעברתי- סביב ההיריון והלידה בעיקר, אך לא רק.
לתפיסתו של ד"ר לוין, ייתכן שמצב מאיים ומסוכן קרה בחוויה שלי בלבד, וכשאדם אחר יתבונן על הסיטואציה מבחוץ הוא יראה מצב חיים רגיל לחלוטין.
החוויה שלי היא בעלת המשמעות, ועוד יותר מכך- האם תגובתי לתחושת האיום הייתה אקטיבית.
המערכת שלנו, בהבזקי שניה, נלחמת (fight) , בורחת (flight) או קופאת (freeze), בדומה לכל חיה בטבע.
אנחנו לא אשמות באף אחת מהתגובות הללו, אלה תגובות אוטומטיות של מערכת העצבים.
ושוב אומר, מכיוון שעבורי זה היה משנה חיים ממש-
אנחנו לא אשמות. אני לא אשמה.
במידה ונלחמנו או ברחנו, המערכת פועלת באופן אקטיבי.
במידה וקפאנו, נעצרה שם אנרגיה.
האנרגיה העצורה ממשיכה לבעור בנו, כלומר- הגוף מזהה שהאירוע המאיים עדיין ממשיך, ואז, אם חוויתי קיפאון בלידה לנוכח רופא שהיה פחות רגיש אליי, או מישהי ברחוב שביקרה את הדרך שבה אני מחזיקה את התינוק שלי, או הערה על הנקה בפומבי שביישה אותי, או אפילו שיח פנימי של ביקורת, שאומר שאני לא בסדר ואני רוצה לענות לו ולא מצליחה, הטריגר הקטן ביותר עלול להציף אותי רגשית ולהחזיר אותי לשם שוב ושוב.
גם כשאני אחרי האירוע, לעתים הרבה אחריו, הגוף מחכה לתנועה שלא קרתה.
הגוף מחכה לכך שהאנרגיה העצורה תמצא את הדרך לפרוק את עצמה.
יש לנו אפשרות לפרוק אנרגיה ולעבור ממצב של הצפה רגשית למצב מאוזן ומווסת יותר בעצמנו.
תהליך הפריקה דורש:
עצירה
תשומת לב למה קורה לי עכשיו
פעולה שמעודדת את המערכת להירגע- אצל כל אחת מאיתנו היא שונה. מה עושה עבורכן מעבר מהיר מהצפה אל רגיעה? שתיית מים/ מוסיקה/ נשימה? אצלי, אחת הפעולות המרגיעות היא כתיבה אינטואיטיבית.
אני פוגשת בעבודתי נשים לאחר הלידה, רבות מהן חוו אירועים מאיימים (מבחינת חווייתן הסובייקטיבית) במהלך ההריון, הלידה ואחריה, וגם כאלה שחוו אירועים מאיימים בעברן ולאחר הלידה הוצפו בהם מחדש.
כשאני מזהה אירוע מאיים שחי ומציף את האישה, אני עוצרת יחד איתה, נותנת לה יד ובהסכמתה אנחנו צועדות לעבר מהלך שיעודד פריקת אנרגיה, שיעודד את התנועה שלא קרתה לקרות.
המהלך יכול להיות פיזי או דמיוני,
אנחנו צועדות לאט ובעדינות בקצב המתאים לאישה.
אנחנו מזהות את החוויות המשמעותיות באותו האירוע, את נקודות המפנה שבו, את המשאבים שניתן לדלות ממנו.
אם נחשוב על דימוי של קקטוס קוצני שמייצג את האירוע המאיים, סביבו צומחים פרחים, משאבים שניתן לגלות ולהשתמש בהם כעוגן לעתיד.
אנחנו רוצות להכיר בכל החלקים בנו- אלה שספגו איום ועלבון, וגם אלה הצומחים, הפורחים, המהנים.
אנחנו גם וגם, זוכרות?
עוד על הליוויים האישיים שאני מציעה לנשים, ניתן לקרוא כאן.
ואם התחברת אל הפוסט, את מוזמנת להעביר אותו הלאה.