הפוסט הזה נכתב לראשונה בדיוק לפני שנה. נזכרתי בתקופה שלאחר הלידה שלי, בנקודה מסוימת שבה הופתעתי, שבה התרחב לי הלב בתוך ים של כיווץ שאפיין את התקופה הזו.
לא אשכח לעולם את היום בו אמי הגיעה אליי לביקור. הייתי עצובה, עייפה, מרוטת עצבים, חצי בת אדם. מבחינה קלינית, הייתי בדיכאון לאחר הלידה, ואחד מהסימנים שלו הוא חוסר תיאבון. אלמלא אמא שלי שהגיעה וחיממה לי אוכל, אכלתי בחטף- מעט מדיי, לעתים רחוקות מדיי. ביום הזה, אמא חיממה לי קציצות ברוטב עם אורז. בשניה שבה היא הניחה את הצלחת על השולחן, עדי שלי התחילה לבכות. ידעתי שהיא צריכה לאכול. הרמתי אותה כדי להניק אותה, ואז-אמרה לי אמי: "אני אחזיק אותה, ואת תאכלי. קודם כל את." המשפט הזה צועד איתי יד ביד מאז, כבר שמונה וחצי שנים.
אני זוכרת שהגבתי בהפתעה מוחלטת. כמי שגדלה על המנטרה לפיה "קודם כל הילדים, אחר כך הילדים ולבסוף הילדים", נדהמתי לשמוע את אמא שלי שגידלה שלישיה אומרת את זה. בתרבות שלנו מדברים על נתינה ללא גבולות, בייחוד בכל הקשור לילדים. אז איך- "קודם כל את?" הבנתי את המשפט הזה אחרי כמה שנים. הוא קשור למיכל האנרגיה שלנו, למעגל הנתינה. כשם שבמטוס, בעת נחיתת חירום, ההנחיה היא שההורים ישימו את מסכת החמצן ואז הילדים, כשם שמכונית דורשת דלק בכדי לנסוע, כך גם אנחנו.
*** אני רוצה להודות למינה פורטנוב המוכשרת והמקסימה מ"Migdala" (ממליצה לבקר באתר שלה) שהפכה את המילים והרעיון לאינפוגרפיקה מקסימה.
במידה והמיכל שלנו ריק, כשאנחנו לא דואגות להיטען בעצמנו, אין לנו אנרגיית נתינה. כדאי שנקבל/ ניתן לעצמנו כדי לתת למישהו אחר.
אחד הפרדוקסים הגדולים באימהות הראשונית הוא שחלקנו מרגישות שאם נאפשר לעצמנו להתאוורר, לקרוא, לאכול בנחת, אם נרצה לעשות משהו למען עצמנו, בעצמנו, זה על חשבון התינוק. למעשה, ההיפך הוא הנכון. אם ניתן ונאפשר לעצמנו לצבור רגעי הנאה, גם כאלה שאינם קשורים להורות שלנו, תהיה לנו אנרגיה לנתינה, המיכל שלנו יתמלא, ואז כל סביבתנו תרוויח. WIN WIN לכולם.
בדיוק בתקופה הזו, שבה האיזון בין נתינה לקבלה מופר, תקופה שבה אנחנו מטפלות 24 שעות ביצור חסר אונים שתלוי בנו על מנת להתקיים, כדאי שניתן לעצמנו אויר, נחזיר לעצמנו מעט מן האיזון שהופר לאחר המפץ הגדול, הלידה.
היטענות אינה מותרות, היא חיונית לאושר שלנו, ל-Well Being שלנו. זהו אויר לנשימה, מיכל חמצן.
הנטיה הטבעית שלנו היא נתינה לילדינו תוך כדי ויתור על עצמנו, אך ילדינו הם סנסורים מגיל צעיר מאוד. הם קולטים כשהויתור גדול מדיי. הם קולטים את האנרגיה שמסתתרת מאחורי מעשינו, את התחושות, ובסופו של דבר המעגל הזה לא מוציא אותם נשכרים.
הדוגמה האישית שניתן לילדינו באמצעות נתינה לעצמנו הוא:
זה בסדר לדאוג לעצמי ולא רק לאחר. אני חשובה, וגם אתה חשוב. גם וגם.
מתוך התפיסה הזו, יצרתי את ערכת "קודם כל את"- כמתנה לנשים לאחר הלידה, ולאימהות בכלל.
שמתי לב שאימהות מקבלות הרבה פעמים מתנות עבור הילדים שלהן: בגדים, גאדג'טים לתינוקות.
רציתי ליצור מתנה ערכית ומושקעת עבור האישה שהיא אמא. כי אנחנו קודם כל נשים, ורק אחר כך אימהות.
יצרתי שרשרת עם שלושה תליונים מתחלפים שעל כל אחד מהם מסר:
1. קודם כל את.
2. זה בסדר.
3. בדרכי.
עם התליונים והשרשרת מגיעה חוברת, שבה אני מפרטת על כל אחד מהמסרים בצורה מחזקת ומעצימה, ומציעה אימון בית, תרגול פרקטי על אותו המסר, בדרך לחיבור, לדיוק ולחמלה עצמית.
אפשר ללחוץ על התמונה לקבלת פרטים נוספים, או פשוט ללחוץ כאן.
אז מה את עומדת לעשות שונה השבוע? מהי ההתחייבות שלך להיטענות בשבוע הקרוב? ההתחייבות הזו לא חייבת לדרוש זמן רב, היא יכולה להיות 10 דקות קריאה ביום, ובלבד שתהיי מחויבת אליה. הציבי לעצמך מטרה שתוכלי לעמוד בה, ותכנני מתי. שינוי גדול מתחיל בצעד קטן.