חרטה אימהית

כבר שנים שהנושא הזה מתערבל לי בתוך הבטן ואני רוצה לעשות משהו.

כבר שנים מאז שקראתי את הספר המכונן של אורנה דונת ״בכייה לדורות״, מאז שהקשבתי לנשים בקליניקה שלי מדברות על זה, מאז שהרגשתי את זה בעצמי בתוך הדיכאון אחרי הלידה שחוויתי.


בכל פעם שרציתי להעלות משהו בנושא הזה, השתנקתי. זה נתקע לי בגרון.

כאחת שאוהבת לדבר על דברים שלא מדברים עליהם, שאלתי את עצמי- איך זה יכול להיות שדווקא את נמנעת שוב ושוב ושוב מלעסוק בנושא הזה?

וזה אכן נושא דחוס שלא מדברים עליו הרבה. בכלל.

ולכבוד החודש הזה, חודש פתיחת השנה, חודש הסליחות, רגע לפני יום כיפור, החלטתי להוציא יחד עם הגולה בגרון את הפוסט הזה ואת הפרק החדש בפודקאסט על חרטה אימהית.

את המשפט ״את עוד תתחרטי״ נשים שומעות על הילדים שלא נולדו להן, לא על כאלה שכן.

יצא לי לשמוע בעצמי את המשפט הזה הרבה פעמים סביב הבחירה שלי להיות אמא לשתיים (ולא יותר).

מתוך דם הלב שלי כתבתי את הפוסט ״שני ילדים זו לא משפחה״ (הכניסה אליו מכאן).


אז נתחיל מזה שחרטה היא רגש, ככל הרגשות.

רגש אנושי כמו תסכול, אהבה, שנאה, קנאה, שמחה. פשוט רגש.

ואל מול הרבה אירועים משמעותיים בחיינו אנחנו יכולות להרגיש חרטה- בחירת בן זוג, בחירת עבודה, מסלול חיים מסוים, חברויות כאלה או אחרות, בחירת מקום מגורים.

אלה הדלתות המסתובבות של החיים שלנו שאנחנו (לפחות אני) עסוקות בהן הרבה. וממשיכות הלאה.

(צילום: לימור לוי אוסמי)


אז מה יש בה, בחרטה האימהית, שדוחס אותה לתוך מלתעות הבושה והאשמה?

בלבול וערבוב.

יש בלבול בין תחושת החרטה לגבי מוסד האימהות לגבי האהבה שלנו לילדינו.

אלה שני עולמות שונים לגמרי, כפי שכותבת אורנה דונת בספרה. יש את מוסד האימהות התובעני, שדורש מאימהות פיסה מהן כל הזמן.

יש בספר ציטוטים של אימהות שמרגישות שבכל רגע רוצים פיסה מהן, עד שלא נשאר.

תחושה שהרבה מאיתנו יכולות להזדהות איתה, נכון?


ההבדל בין התחושה הזו לבין חרטה הוא השאלה-

במבט לאחור, עם כל הידע והניסיון שלך, האם עדיין היית בוחרת ללדת ילדים?

וגם אם התשובה היא לא- זה לא אומר שאת אמא לא טובה.

זה לא אומר שאת לא אוהבת את הילדים שלך.

את יכולה להתחרט על מוסד אימהות ועדיין לאהוב את הילדים, או כמו ציטוט מהספר:

״אני אוהבת את הילדים שלי ושונאת להיות אמא״.


בפרק החדש שלי בפודקאסט הרחבתי על ההגדרות של חרטה, ועל מה אפשר לעשות איתה.

את הדרכים להתמודדות אסכם לך כאן-

  1. אחריות חברתית- יש לנו אחריות מהמעלה הראשונה לנרמל ולתת לגיטימציה לאישה שבוחרת שלא להביא ילדים לעולם. הסטיגמה החברתית שיש לגבי מי שבחרה באל הורות קשורה בקשר הדוק לבושה סביב חרטה אימהית.

  2. נירמול- עלינו לנרמל את החרטה ההורית כתגובה הגיונית ולגיטימית לכל אירוע משמעותי בחיים, וגם המעבר להורות.

  3. לבוא במגע עם רגש החרטה- ככל שנדחיק את רגש החרטה, כך נתנהג בהתאם. נתרחק מעצמנו רגשית, נתנהג בפיצוי יתר כלפי הילדים שלנו, נרחיק לכיוון פרפקציוניזם וביקורת עצמית. כשאני שוללת מעצמי רגש מסוים, אני שוללת מעצמי את האנושיות שלי. ואני הרי... אנושית (גם את, לא?). ככל שנגיד לעצמנו באומץ- ״אני מרגישה חרטה״, כך נוכל להתמודד עם הכאב, לאוורר אותו. בדיוק כמו שאנחנו עושות עם כל רגש אחר (למשל- בפוסט על כעס).

  4. לא להישאר עם זה לבד- לפרסם פוסט אנונימי בפייסבוק/ לשתף את המטפלת שלי/ לשתף חברה שאני חושבת שלא תיבהל ותיתן לי תמיכה/ לכתוב לעצמי. כך או אחרת- לא להישאר עם הגוש הדחוס והמגעיל בבטן או בגרון. לאוורר אותו. עדיף במקום שבו את יכולה לקבל אמפתיה חזרה.

  5. להפריד במקום לערבב- להפריד בין מוסד האימהות התובעני (ותחושת האובדן שמתלווה אליו- אובדן החופש/ הגוף/ שעות שינה/ זהות) לבין האהבה שלנו לילדים שלנו.

והנה בלחיצה כאן הפרק החדש בפודקאסט שלי שמרחיב על כל הנושא הזה מנקודת מבט מחקרית ואישית.

אני מאחלת לכולנו שנה טובה, מלאת חמלה עצמית, קבלה של כל רגש באשר הוא ושפע של רוך.

חיבוק גדול,

חני