דינמיקת השלישיות מוכרת לי עוד מינקותי. גדלתי כצלע אחת משלישיה (שתי בנות ובן), אינני מכירה משהו אחר.
דבר אחד אני יכולה לומר על מרקם השלישיה- הוא מורכב, סבוך, ולעתים קרובות מתכנס זוג אל מול השלישי שנשאר בצד.
זו אינה חוויה פשוטה לאף אחת מהצלעות- לא לזוג, ולא לאחד שנותר בשוליים.
משהפכתי להיות אם, אני רואה את הדינמיקה המורכבת הזו כשבתי נמצאת באינטראקציה משולשת עם חברותיה. באופן טבעי, כמעט אוטומטי, שתיים נגד אחת. משולש הוא שניים נגד אחד- אנחנו משקיעים כל כך הרבה זמן בלימוד על משולשים- חפיפה, זוויות, ישר, קהה. אני זוכרת את מרבית לימודי הגיאומטריה בתיכון סביב משולשים. עד היום אני זוכרת כיצד חופפים משולשים, אך דבר שלמדתי לא הכין אותי למעבר מזוג למשולש.
רגע אחד אנחנו זוג אוהב, חופשי, מבין, ומיד לאחר לידת התינוק שכל כך ציפינו לו, אנו הופכים לשלישיה, וכל המרקם משתנה בבת אחת וללא הכנה מוקדמת. אנו, האימהות, שוקעות יחד עם התינוק אל בועת ההזנה הפיזית והרגשית עם התינוק שהיה עד לא מזמן בתוכנו, ויצר בבטננו מעין בועה חיצונית. מרכז זהותנו הופך במחי יד להיות האימהות החדשה. אנחנו מתכנסות בתוך הזוגיות החדשה הזו עם התינוק עד שלעתים אנחנו והוא אחד. בן הזוג שלנו נותר הצלע השלישית במשולש ההורות המשותפת. "שכחו אותי בבית"- כשבן הזוג שלי חזר אל עבודתו, בערך שבועיים לאחר הלידה, הרגשתי כילדה שנותרה בבית לבד. בעוד שהייתי אמורה להיות המבוגר האחראי, ספרתי את הדקות כמו ילדה שממתינה לשובו של אביה מן העבודה. המתנה שיביא לי (כמו השיר הידוע) גדולה מאוד. הוא היה כמו המשיח עבורי. יכלתי להתקלח בשלווה בלי לדמיין בכי של תינוק בכל שניה בה המים זרמו על פניי, יכלתי לנשום ולשחרר את הידיים, את עצמי. יכלתי לאסוף את שאריותיי שפיזרתי במהלך היום לכדי כמה דקות של להיות אישה נורמלית. ואם נדבר על הצלע השלישית, בן הזוג שלנו, הוא חזר מיום קשה בעבודה. קשה היה לו לעזוב אותנו בבוקרו של יום, ויחד עם זאת, הוא שמח על ההזדמנות להתאוורר קצת, ובמקביל חש אשם על השמחה. איך הוא יכול להיות שמח, ולו לרגע, כשבת זוגו האהובה מרגישה נטושה? וכך ממשיכה חוויית הנטישה שלו, שמתחילה לעתים בהריון, כשאנחנו מתכנסות ומקננות, דרך הלידה, ותקופת הבועה שלאחריה.
נשמע מוכר? אנחנו מרגישות את אותה השמחה להתאוורר, ואת אותם רגשות האשם, בפעמים הראשונות בהן אנחנו מפנות זמן לעצמנו ומשאירות את תינוקנו עם דמות מטפלת אחרת. יש בנו שמחה על ההתאווררות, ויש בנו אשמה, מכיוון שגדלנו על הקלישאה ש"הילדים לפני הכל״. הרבה נשים מספרות לי, לאחר שחזרו לעבודה, שהן חוות חוויה של פיצול ונטישה.
הן חשות "לא מספיק" בכל החזיתות: בעבודה הן לא מספיק, מכיוון שאוזניהן כרויות אל הטלפון כדי לשמוע משהו מהמטפלת או מהגן, כדי לראות שהכל בסדר. הדאגה תמיד שם. כשהן חוזרות הביתה, הן חשות שהן לא מספיק בבית, מכיוון שלא הספיקו עד הסוף בעבודה, ולעתים ממשיכות שיחות העבודה, והעבודה מהבית. תמרונים רבים נדרשים במקומות הללו, ולבסוף, אנחנו נקרעות, תלושות, רגל פה רגל שם. בן הזוג שלנו חווה את אותה חוויית התלישות. תפקידו הקדום, שמתחדד עם הפיכתו לאב, לשאת בעול הפרנסה של הבית כבר אינו תפקידו הבלעדי. כעת הוא אב, מעוניין להיות מעורב בחיי ילדיו, ומרגיש, גם הוא, רגל פה רגל שם. בבית לא מרוצים ממנו, מכיוון שהוא לא מספיק שם. בעבודה לא מרוצים ממנו, מכיוון שחוקי המשחק השתנו. הוא כבר לא מסוגל לעבוד 12 שעות ביום, יש לו תינוק בבית. מעניין ופרדוסקלי בעיניי שבמקום שחוויית התלישות המשותפת תקרב אותנו, בין הזוג ותיצור מעין "ברית לוחמים", היא מרחיקה בינינו ומהווה פלטפורמה להטחת תסכולים הדדית. אנחנו יריבים במקום להיות שותפים. הצעד הראשון בהתקרבות הוא ההבנה שאנחנו חווים חוויה משותפת של פיצול, תחושות משותפות של "לא מספיק", ואם נשתף אותן ונשוחח עליהן, נגלה שיש בליבנו כל כך הרבה מן המשותף, גם בתקופה המאתגרת הזו. מההתבצרות בעמדתנו, נגלה שאנחנו שותפים לדרך. נ דבר שוב ב"אנחנו" במקום לפתוח כל משפט ב"את/ה תמיד _________".אם נעז לחמול זה על זו ולתת יד, נוכל להתחיל לפצח במשולש שלנו, את דינמיקת ה"שניים נגד אחד." ואם נעז לחמול על עצמנו, נוכל לחמול על האדם ששזר את גורלו בגורלנו. "אם תיתן לי חלקי"/ לאה גולדברג אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ
אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.
אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ
אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.
אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ
אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.
כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו
בַּקָּרָה,
אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ
.וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.בְּ
יָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּ
וּ.לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע -
אַל תִּירָא.