• youtube-logo-button
  • pinterest-logo-button
  • instagram-logo-button
  • facebook-logo-button
עיצוב: נסטיה פייביש | הטמעה: בנצי זסלבסקי © כל הזכויות שמורות לחני סער

למה לי חמלה עצמית עכשיו? משתלם להיות שלמה עם מי שאני

20.12.2017

תמיד ידעתי שאני פרפקציוניסטית, 
זה אף פעם לא היה שנוי במחלוקת אצלי. 

עם הפרפקציוניזם, שעד לאחרונה חשבתי שהוא תכונת אופי נוקשה ודביקה, יש לי יחסי אהבה שינאה עתיקים. 

הוא הניע אותי להיות תלמידה טובה מאוד, נגנית טובה מאוד ועובדת טובה מאוד. 

הוא גם הניע אותי לרצות להצליח בכל מחיר, להגביר את מרחב השליטה בחיי ולרדוף אחרי ההישגים. 


ואז הפכתי להיות אמא.

ורציתי להיות האמא הכי טובה שיכלתי להיות. 
וכידוע... הרגשתי האמא הגרועה ביותר. לא ידעתי לקרוא את הבכי של עדי שלי. 
לא ידעתי מה היא רוצה, משחקי הניחושים הללו התישו אותי. 
למרות שיש רשימה קצרה יחסית של מענים לתת לתינוקת בוכה, 
הרגשתי שהמענה ניתן תמיד באיחור, תמיד זו האפשרות האחרונה באלימינציה. 

ואז דקרתי אותי שוב ושוב במעגל בלתי נגמר של ביקורת ושיפוטיות. 

 

 

״זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב״ 
"אני לא טובה. אני לא מספיק.

אולי עדיף היה לה עם אמא אחרת.

הרי זו שראיתי בפארק אתמול הייתה הרבה יותר טובה.

התינוק שלה לא בכה בכלל.

והיא הייתה כזו מתוקתקת, מאופרת.

נראה שהיא גם ישנה מעולה בלילה.

זה אומר שהיא אמא ממש טובה. ומה זה עושה אותי?"


בניתי לי סיפור עליי ועל כל אחת שעברה בסביבה. 
כולן היו טובות יותר ממני. והרגשתי לא בסדר, והרגשתי לבד. 
אני והפרפקציוניזם, שזקף את פרצופו המכוער ביותר בתקופה שלאחר הלידה. 
בתקופה האחרונה הבנתי משהו. 
הפרפקציוניזם הוא לא רק תכונת אופי שאו שיש או שאין. 
זו גישה. לא תכונת אופי, גישה. 


ולפעמים לא נעיד על עצמנו כעל פרפקציוניסטיות, ועדיין נהיה כאלה במרחבים מסוימים בחיינו. 
לאמהות יש פוטנציאל להיות מרחב שכזה. 
מרחב שבו אנחנו רוצות להיות "הכי", מרחב שבו אנחנו מרגישות לא מספיק.

 

 

איפה הפרפקציוניזם שלי?

כשהבנתי שהפרפקציוניזם הוא עמדה, גישה ולא תכונה, התחלתי לשאול את עצמי איפה הפרפקציוניזם שלי מתבטא ולמה הוא קשור. 

הבנתי שהוא תמיד קשור למרחבי שליטה וחוסר וודאות. 

אני אוהבת לתכנן ולדעת, באופן כללי- פחות אוהבת בלת״מים ושינויים, אבל יחד עם זאת מתפקדת בהם היטב. 

אני פרפקציוניסטית בסידור הבית, פחות בניקיון. בית מסודר עושה לי סדר פנימי, וכשאני במקום פחות טוב עם עצמי, במקום הישרדותי, הדחף גובר לסדר. 

 

כשפירקתי את הפרפקציוניזם שלי לגורמים, יכלתי להבין את הרווחים והמחירים של כל אחד מהם ומתי בא לידי ביטוי. התובנות האלה עוזרות לי להבין מה קורה לי ומה עובר עליי בכל מני תקופות. 

למשל- אם פתאום יש לי דחף לסדר, אני יודעת שהגוף שלי מבקש להאט קצת ולהבין מה חסר לו, ולי. 

 

 

מה ״טוב דיו״ עבורי כרגע?

את בטח מכירה את ה-Good Enough Mother של וויניקוט, פסיכואנליטיקאי שעסק הרבה מאוד בקשר בין אם לתינוק. 
אם טובה דיה מתחשבת גם בצרכיה וגם בצרכי תינוקה.

אני מדברת על זה הרבה מאוד בהקשר של מילוי המיכל שלנו, 

לראות את הגוונים האפורים ולא רק שחור או לבן, 

לראות שאם אני נותנת לעצמי, זה לא על חשבון הילדים אלא להיפך. 

 

 

אני רוצה להציע לך את האינטרפטציה של ד״ר טל בן שחר, חוקר פסיכולוגיה חיובית (אחד האהובים עליי) שכתב את הספר המופלא ״אושר אפשרי״ (אם אתן פרפקציוניסטיות, רוצי לקרוא. ואם בא לכן להתעשר בעוד חומרים שלו, לחצי כאן). 
אחד מהיבטי הפרפקציוניזם הוא להציב לעצמנו מטרות בלתי ריאליות:
אני רוצה לרדת 10 ק״ג בחודש, 
אני רוצה להיות תמיד עם הילדים שלי. 
אני רוצה להיות כל הזמן סבלנית בבית. 
מכירה? 


מכיוון שאנחנו *אנושיות*, אלה מטרות בלתי ריאליות בעליל. 

בכל פעם שאני מציבה בפני עצמי מטרה שכזו, אני מסנדלת אותי, מנציחה שוב ושוב את הכישלון ומכינה את הקרקע להימנעות/ שיפוטיות וביקורת פנימית/ עשיית יתר. 

 

 ד״ר טל בן שחר מציע להכיר במטרות האידאליות שאנחנו מציבים, ולמען התנועה קדימה,

להחליט מהי המטרה הטובה דיה עבורי כרגע. 

למשל- אם אני רוצה לבלות זמן אחת על אחת עם הילדה שלי פעמיים בשבוע שעתיים וזו מטרה בלתי ריאלית עבורי כרגע, במקום להיתקע- אחליט להיפגש איתה פעם בשבועיים לשעה, וזה טוב דיו כדי להתחיל. 
כשההרגל הזה יוטמע, אבחר לי את ה״טוב דיו״ שנכון לזמן בו ההרגל יוטמע, אולי אפגש איתה פעם בשבוע לשעתיים, וכן הלאה. 


זהו כלי שכפרפקציוניסטית אני עובדת איתו המון המון והוא מפקס אותי לכיוון התנועה החדשה, הצעד הקטן במקום התקיעות שאופיינית בתוך מטרה בלתי ריאלית. 
אותה הכוונה, רק שער אחר להיכנס דרכו. 


ועכשיו את-
מהי המטרה הבלתי ריאלית שאת מציבה פעם אחר פעם ולא מצליחה לעמוד בה? 
ומה ה״טוב דיו״ עבורך?

את מוזמנת לכתוב לי למטה בתגובות. 

 

פרק 5 בפודקאסט שלי עוסק בדיוק ב-Good Enough הזה שאנחנו כל כך כמהות להרגיש, ומספר על כלים פרקטיים של חמלה עצמית שאני מאוד אוהבת. להאזנה לחצי כאן. 

 

והנה שיר שאני רוצה להקדיש לך על השדים בתוכנו, על ניצוצות של הבנה, כמו שאני מקווה שזרענו בפוסט הזה-

 

 

 

Please reload

רוצה לקבל את כל הפוסטים החדשים ישירות למייל שלך?

Please reload