לכל אישה שאני מכירה, גם לכאלה שילדו לפני שנים ארוכות, יש משפט שנצרב להן מתחת לעור מהתקופה שלאחר הלידה. בעקבות התכתבות עם אמא חדשה, חשתי תסכול גדול ושאלתי בפרופיל שלי מה המשפט הכי מעצבן שאמרו לך בתקופה שאחרי הלידה. זרימת המשפטים נמשכת ונמשכת עד עכשיו, כאילו הנהר הזה חיכה לעלות על גדותיו. ומתסכלים לא פחות- הרגשות שעולים בעקבותיהם גם ממרחק השנים והחודשים. קר לה/ חם לו/ למה את לא מניקה?/ אולי נגמר לך החלב?/לי לא היה כל כך קשה אחרי הלידה/ את אמורה להיות מאושרת/ ילד אחד זה ממש קל, חכי כשיהיו שניים/ אל תחזיקי יותר מדיי, הוא יתרגל/ אז מה את עושה כל היום?/ הוא בוכה בגללך. כשאת תירגעי, גם הוא יירגע/ את צריכה ללמוד לשחרר/ רואים שאת אמא חדשה/ למה צריך לגשת על כל ציוץ?/ אין לך מספיק חלב/ אצלי כולם ישנו לילה שלם מגיל חודש/ למה בעצם את עייפה? מה הבעיה לישון כשהיא ישנה?/ אולי היא נחנקת שם בערסל הזה?/ נו, אז מתי תחזרי לעצמך?/ לא נורא, בפעם הבאה תהיה לך בת/ ילדת? נראה כאילו יש לך עוד שניים בפנים/ אני התאהבתי בה ישר כשהניחו אותה עליי/ מה את מקטרת, לא הכריחו אותך להביא ילדים לעולם/ ילדים זה שמחה/ איזה כיף, חופשת לידה/ הוא בכלל לא נראה עייף, למה את משכיבה אותו?/ איך עזבת את הילד וחזרת לעבוד?/ תפנימי, אין יותר את. את במקום שני. רציתי לצרוח: די!!! וזו רק ההתחלה של מה שקראתי. מאות תגובות של נשים בשלבים שונים של האימהות שלהן שצרובים בהן המשפטים האלה. וזה לא באמת עובר, התחושה הזו של הביטול, ההשפלה, האשמה. דמיינו לכם סכין שצורבת אט אט, נכנסת אל מתחת לעור. ועכשיו דמיינו לכם שהעור שקוף, חשוף, חלש עד כדי כך שבקושי רואים אותו. כך אנחנו מרגישות אחרי הלידה. הכל חשוף, חלש, פגיע, עייף.
אנחנו לא זקוקות למשפטים מהסוג הזה. הם רק מחלישים אותנו יותר. אנחנו לא זקוקות לביקורת, למשפטי "אצלי לא היה ככה" או "כמה מדהים להיות בחופשת הלידה" או "את צריכה". השופטת הפנימית שלנו עובדת קשה מאוד גם ככה, אנחנו לא זקוקות גם לשופטים חיצוניים. כך נראית אישה אחרי הלידה באמת. תחת עיניה חללים שחורים מעייפות אמיתית, היא מרגישה שהיא צריכה לחייך. היא מקווה שאולי אם תחייך זה יעזור להקהות את הקושי, גם אם לרגע. היא מרגישה עם כל הערה כזו, גם אם נאמרה מתוך רצון טוב, שהיא לא מספיק טובה, שהיא לא מספיק אמא, שאולי עדיף היה לתינוק שלה עם אמא אחרת.
כך נראית אישה אחרי הלידה באמת. אישה שקפצה דקות ארוכות על כדור פיזיו כדי להרגיע את בתה הצורחת, אישה שמנסה בכל מאודה, שעושה כמיטב יכולתה להתרגל אל המציאות החדשה. אישה שלומדת להיות אמא, כי להיות אמא לא לומדים באוניברסיטה, זו למידת חיים. והיא לא אמורה לדעת מההתחלה, היא פשוט לא.
אז מה כן לומר לאישה אחרי הלידה? לשאול- מה שלומך? למה את זקוקה? איך את באמת? לומר- את טובה בדיוק בדיוק כמו שאת. להחליף את המשפטים המחלישים, המבטלים, המסרסים באלה: כמה כיף לתינוק שלך שאת אמא שלו!/ לא כולן מתאהבות מהשניה הראשונה, וזה בסדר/ בדיוק בדיוק כמו שאת, ככה זה טוב/ את אמא נהדרת/ זה בסדר להרגיש ככה/ התקופה הזו נראית כמו נצח, אבל חולפת בסוף/ את לא חייבת. כלום/ תני לעצמך את הזמן והמרחב להסתגל/ את יודעת מה נכון לך ולתינוק שלך/ יש יותר מדרך אחת להיות אמא טובה/ אני כאן בשבילך.
כאן כתבתי את כל המשפטים שאישה רוצה לשמוע אחרי הלידה וגם כמה מילים ממני על כל אחד מהם. בואו נראה אותה- את האישה, את האמא הזו. נראה באמת. נראה אותה ולא דרכה. אם נראה אותה, נוכל להבחין בלא פחות מגיבורה שעברה לידה, שעולמה היטלטל והשתנה מהקצה אל הקצה, גיבורה שהביאה אל העולם הזה חיים חדשים, אישה ואמא נהדרת בדיוק כפי שהיא. כי כאלה אנחנו. פשוט נהדרות. נקודה.