חמלה עצמית- איך למצוא את הקרקע הפנימית שלנו?

בהרבה מאוד מצבים אנחנו מרגישות כנשים שהן אמהות שהקרקע שלנו רעועה, שאם יבוא מישהו וינשוף לעברנו, פווו קטן, אנחנו עפות כמו עלה נידף ברוח.

לפעמים גם הילדים שלנו מרגישים את זה.

כשאנחנו עוברות יום קשה בעבודה, כשיש איזה שינוי פתאומי, כשאחד הילדים חולה, באיזשהו מעבר, אפשר להרגיש את חוסר הקרקע.

נרגיש שקשה לנו להחזיק את עצמנו, שקשה לנו לנשום,

שאנחנו מגיבות ממקום אוטומטי ושהמיכל שלנו ריק (או אם תרצו- שהחלב גולש ו-דיייייי כבר!).

יש 4 מצבים שאפשר להתבונן דרכם על הקרקע הפנימית:

1. הגוף מוכן לפעולה ואני לא פועלת- אני חולמת חלומות על עסק חדש, אני רוצה להגיד משהו לחברה הזו או לבן הזוג שלי, הילד שלי רוצה להגיד ״שלום״ לילד אחר ולהתחיל לשחק איתו, אבל זה לא קורה. יש הנעה, אבל אין פעולה.

2. הגוף לא מוכן ואני פועלת- לעשות משהו שאני לא באמת רוצה לעשות. ריצוי הוא דוגמא קלאסית לדבר הזה. אני עושה משהו שלא מחובר לבסיס הפנימי שלי למען מישהו אחר.

בשני המצבים שציינתי, יש קונפליקט בין המוכנות לפעולה (הפנימית) לבין הפעולה.

3. הגוף מוכן ואני פועלת- זה המקום שבו אנחנו רוצים להיות ברוב המקרים, מוטיבציה פנימית לעשיה שמחוברת לעשיה עצמה.

4. הגוף לא מוכן ואני לא פועלת- מקום של מעין רפיון והימנעות מפעוולה. כאן צריך להיזהר ממחוזות הדיכאון (בקוטב הקיצוני של הרצף הזה), אבל לצורך העניין, יכול להיות מצב שבו יש לי שיעור ספורט ואני מרגישה שנכון יהיה לי לנוח, ואני נשארת לנוח. כאן אני מחוברת את הקרקע הפנימית שלי ממקום מיטיב.

בשני המצבים האחרונים יש הלימה בין המוכנות לפעולה לבין הפעולה.

השרירים הם המוציאים לפועל של מערכת העצבים, והם פועלים בעקבות הוראה מהקורטקס, החלק התבוני של המוח.

כלומר- חוסר קרקוע או קרקוע הוא מקום מוחי/ רגשי.

ועכשיו- מה עושים עם הדבר הזה? איך מוצאים את הקרקע הפנימית הזו?

אז הנה 3 כלים שיכולים לעזור למצוא את הקרקע הפנימי דרך הגוף, המערכת הרגשית והמחשבתית:

1. קרקוע פיזי- לעמוד ולהרגיש את הרגליים על הקרקע תוך כדי נשימות עמוקות- להכניס המון אויר ולהוציא המון אויר. אפשר לתרגל את זה במשך חצי דקה או דקה, וכבר אפשר לראות שהגוף מוחזק אחרת.

יצא לי לעשות את זה עם הבת שלי לפני מבחן, זה עובד נהדר. יצא לי לעשות את זה עם עצמי לפני יציאה ליום עבודה, או לקראת הרצאה שאני מעבירה, או לקראת שיחה חשובה.

גם מגע עמוק (חיבוק חזק, להרגיש את קוי המתאר של הגוף בחיבוק עצמי) יכולים לעזור בקרקוע פיזי.

2. קרקוע רגשי- לתת מקום למה שאני מרגישה, לכל מה שאני מרגישה. לשאול את עצמי- מה הרגש שעולה עכשיו? כמו מה הוא?

שיום רגשי (לתת שם, תוית למה שאני מרגישה עכשיו) עושה עבודה נהדרת במציאת הקרקע הפנימית: זו קינאה? עצב? תסכול? אני מבינה מה עובר עליי ואני יכולה לשאול את עצמי את השאלה המקדמת- למה אני זקוקה?

3. קרקוע מחשבתי- לשים לב למחשבות שעוברות לי בראש,

להגיד לעצמי: ״עוברת לי מחשבה ש....״

זה גורם לי לקחת טיפונת מרחק מהמחשבה, היא לא מזוהה איתי במאה אחוז, ולבחון.

דרך נוספת של קרקוע מחשבתי היא להיזכר בתקופה שבה הרגשתי את הקרקע הפנימית שלי ממש טוב, להיזכר באיזשהו דימוי או משאב.

האם זה היה בלידה? בחתונה שלי? בצבא? זה עוגן שאפשר לחזור אליו והוא מחזיר אותי אל הקרקע הפנימית.

ומה הקשר של כל זה לחמלה עצמית, אתן שואלות?

כשאני מוצאת את הקרקע הפנימית שלי, אני יותר חסונה, אני יותר מחוברת לעצמי,

ויש לי יותר חמלה לאנושיות שבי ולפגיעות שבי.

כשאני מוצאת אותה, אני, כמו שאמרה כ״כ יפה ברנה בראון, ״מוותרת על מי אני אמורה להיות ועסוקה בלהיות אני״. והנה קישורים לשתי הרצאות נהדרות של ברנה בראון (שאם אתן לא עוקבות אחריה, מהרו מהרו)-

1. להרצאה על כוחה של פגיעות, לחצו כאן.

2. להרצאה על הקשבה לבושה, לחצו כאן.

ועוד קישור לפרק בפודקאסט שלי שאותו הקדשתי למציאת הקרקע בתוכנו,

תוכלו למצוא כאן.

אז- מה אתן לוקחות מהפוסט הזה ליישום?

ומתי הרגשתן את הקרקע הפנימית שלכן? כתבו כאן בתגובות מהו העוגן שלכן :-).